ואולם, מלבד קרב ההאשמות וההשמצות סביב מי "אשם" שאנו נמצאים בפתחה של מערכת בחירות רק חודשיים לאחר השבעתה של הכנסת ה-21, נאלם קולם של המתיימרים להוביל את המדינה כחלופה שלטונית. כולם מלבד רמטכ"ל לשעבר שהצליח לטלטל את הספינה. חזרתו של אהוד ברק לזירה השבוע היכתה גלים במערכת הפוליטית – בימין, ובמיוחד במפלגת השלטון – הליכוד; וזאת מאחר וברק הוא היחיד שנוקט באותה טקטיקה של ראש הממשלה של קרבות רחוב ומכות מתחת לחגורה. ובמחנה השמאל מרכז – במפלגת העבודה הממשיכה בגסיסתה האטית (ואולי אני ממהר להספידה. על כך בהמשך הטור) ובמפלגת כחול-לבן, המתיימרת להוביל את מחנה השמאל-מרכז אשר קולם של ראשיה נדם מאז הבחירות.

לא תהיה זו הפרזה לומר כי ערכו האלקטורלי של ברק קטן מהרעש שהוא מחולל במערכת, ואולם ערכו של הקמפיין אותו מוביל ברק עשוי להכניס רוח קרב במחנה השמאל המידלדל. ברק מרכז סביבו קבוצה איכותית אך אקלקטית של אנשים – סגן הרמטכ"ל בדימוס, האלוף יאיר גולן; הד"ר יפעת ביטון שבבחירות האחרונות רצה ברשימתה של אורלי לוי; הד"ר קובי ריכטר – טייס במילואים ואיש עסקים וממציא פטנטים בעל שם עולמי, אך לא מוכר לרוב הציבור הישראלי; אלדד יניב עמו היה ברק בנתק ב-12 השנים האחרונות; נועה רוייטמן – נכדתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין; ושני גיוסים טריים ממפלגת העבודה – יאיר (יאיא) פינק שהיה יושב ראש המטה של שלי יחימוביץ' וממייסדי הבנק החברתי אופק וחברת הלובי הציבורי "לובי 99" ואמילי מואטי. רשימה איכותית שבדיוק כמו בכחול-לבן נדמה כי אין דבק אמיתי המחבר בין חבריה מלבד הרצון להחליף את השלטון.

הקו אותו מוביל ברק הוא איחוד השמאל כגוש תחת הנהגתו – ברק דיבר על ריצה משותפת עם המפלגות מרצ והעבודה, אולם נדמה כי תוצאות הבחירות ליושב ראש מפלגת העבודה עשויות לקלקל לו את התוכניות.

המפלגה שנדמה שממשיכה את גסיסתה האיטית והמכוערת שוב בחרה יושב ראש. אמרו שלום ליושב ראש החדש-ישן, זקן חברי הכנסת, עמיר פרץ, אשר קיבל 47% מקולות הבוחרים בבחירות שהתקיימו ביום שלישי האחרונות. פרץ הוא שארית הפליטה של השמיניה המפורסמת של צעירים שרצו יחד ונכנסו כולם לרשימת העבודה בשנת 1988. שמיניה מבטיחה שהשמות היותר מפורסמים בה היו חיים רמון, אברהם (אברום) בורג, יולי תמיר, יעל דיין. פרץ – בשר מבשרה של מפלגת העבודה הוותיקה, אשר עזב את המפלגה פעמיים וחזר אליה כל פעם מחדש, הוא לא התקווה החדשה לה יחלו מי שרצו שינוי, יש שיאמרו שינוי דורי. ואולם, דווקא בכך טמון כוחו של פרץ, המייצג שמאל חי ונושם ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו – איש ערכי, שעמדותיו המדיניות והכלכליות נותרו ברורות בעולם בו הערכים מטשטשים ומדלדלים.

בפני עמיר פרץ ניצבים אתגרים אשר חלקם נראים כבלתי אפשריים. ואולם מאחר ומדובר בפוליטיקה הישראלית, אסור להספיד איש. האתגר העיקרי של פרץ הוא לדאוג שמפלגת העבודה תעבור את אחוז החסימה. לשם כך הוא ינסה להביא מועמדים בעלי שם לרשימת העבודה. בבורסת השמות מדברים על נסיון להשיג תמיכה של רא"ל גדי אייזנקוט ושל ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. בבחירות 2005 הצליח לעשות פרץ את הלא-יאמן והעלה את אחוז הצבעה למפלגת העבודה בפריפריה. אולם אז השבט הלבן עבר לקדימה והליכוד התרסק בבחירות לשניים עשר מנדטים. המצב היום שונה בתכלית ועל-כן קשה לדעת מה עמיר פרץ יעדיף לעשות.

ברק והמפלגה החדשה.

בכל מקרה, נשאלת השאלה – הילכו השניים יחד? נהר של דם רע עובר בין ברק לפרץ, עוד מהימים בהם דאג ברק לפיטוריו של פרץ מתפקיד שר הבטחון והחלפתו בצורה מכוערת, לאחר שניצח אותו בבחירות ליושב ראש מפלגת העבודה בשנת 2007. ימים יגידו האם שני השועלים הללו ישתפו פעולה לקראת הבחירות וישיטו את הדוגית המיטלטלת והמידלדלת של מחנה השמאל אל חוף מבטחים (מבחינה זו – הצלחה בבחירות והחלפת שלטון הימין). נותר להם עוד זמן להחליט ואני מאמין שהסקרים והאירועים בשבועיים הקרובים הם שיכריעו את הכף בנושא.

ואולם בדבר אחד אי אפשר להיות בטוחים – שמי מהם שכיום מדברים בגנות נתניהו, לא ימליכו אותו לכהונה נוספת ביום שלאחר הבחירות. לשניהם רקורד מוכח של ריצה לממשלות נתניהו – ברק, אשר ריסק את העבודה והתפצל ממנה לסיעת עצמאות בת חמשת המנדטים, ועמיר פרץ אשר פרש מהעבודה אחרי שנוצח על-ידי שלי יחימוביץ' ויחד עם ציפי לבני ומפלגת התנועה היו הראשונים לחבור לנתניהו בשעתו, כך שגם אם הם מדברים נגדו בקול ברור כעת, קשה לדעת מה ילד יום והאם הם יוליכו (שוב) שולל את ציבור הבוחרים שלהם. לשניהם, לכאורה, יש אינטרס – ברק, רוצה לחזור לעמדת השפעה ואילו פרץ רוצה להיבחר לנשיאות לאחר שתסתיים כהונתו של הנשיא ראובן (רובי) ריבלין.

ומילה אחרונה על שני המתמודדים שהפסידו – איציק שמולי וסתיו שפיר הנם מייצגי דור מחאת האוהלים. לכאורה עתידה של מפלגת העבודה, ואולם אינם בשר מבשרה. איש מהם לא צמח בנוער העבודה, או לקח חלק בפעילות הפוליטית המפלגתית עד ששלי יחימוביץ' הצליחה לגייס אותם אחרי המחאה החברתית בשנת 2011. מאחר ושניהם תמכו בחיבור הבין-גושי לא אופתע אם מי מהם "יערוק" את מפלגת ברק החדשה כדי לנסות ולהשפיע כך על הגדלת הסיכוי לאיחוד מפלגות בגוש השמאל (ואולי גם כדי להציל את כהונתם כחברי כנסת).

נמשיך לעדכן.