יאמר לזכותו של ראש הממשלה שמצד אחד הוא אמנם עשה קמפיין גוואלד כדי להחזיר בוחרים הביתה אל הליכוד (קמפיין שעבד מצויין עבור הליכוד) אולם במקביל פעל ללא ליאות כדי לחזק את הגוש ואף הצליח לסייע להגיע להסכם לריצה משותפת של איחוד מפלגות הימין, אשר ככל הנראה אם היו רצות לבד היו גורמות לאובדן מנדטים נוסף לגוש (להזכירכם: איחוד מפלגות הימין הנה רשימה פוליטית של מפלגות הבית היהודי בראשות הרב רפי פרץ, האיחוד הלאומי בראשות בצלאל סמוטריץ' ועוצמה יהודית בראשות ד"ר מיכאל בן-ארי אשר נפסל בעצמו מלהתמודד לכנסת עקב דעותיו הגזעניות).

ואולם, גם כיום לא ברור מה קורה במחנה הימין. בעוד שבמחנה השמאל מדברים בגלוי ואף מתקיימים מגעים לריצה משותפת של העבודה בראשות עמיר פרץ וישראל דמוקרטית בראשות אהוד ברק ועמיר פרץ (ואולי גם שותפות עם ניצן הורוביץ ומפלגת מרצ), תמונת המצב בימין מורכבת יותר לא רק בגלל הדם הרע שבין המתמודדים, אלא בגלל האגו והפוטנציאל.

כזכור, הבחירות החוזרות אליהן הולכת מדינת ישראל, נכפו על הציבור בגלל כשלונו של בנימין נתניהו להגיע לפשרה עם החרדים ואביגדור ליברמן בסוגיית חוק הגיוס וליצור קואליציה. במקום שנתניהו יחזיר את המנדט לנשיא המדינה והאפשרות להרכבת קואליציה תועבר למועמד אחר (רא"ל בני גנץ, יושב ראש מפלגת כחול-לבן), מיהר מקורבו, חבר הכנסת מיקי זהר, להגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת.

מאחורי הקלעים. ליברמן

קשה לי להאמין כי גם אביגדור ליברמן, אשר יודע לזהות טרנדים ומגמות בקרב ציבור בוחריו, האמין שעמידתו על עקרון הגיוס תוביל את נתניהו לנקוט בצעד של פיזור הכנסת, ואולם הבחירות העומדות בפתח הן הדבר הכי טוב שיכול היה לחלום עליו – הסקרים מחמיאים לליברמן ומציבים אותו שוב בעמדה שהוא אוהב – לשון המאזניים. אף קואליציה מסתמנת לא תוכל להתקיים בלעדיו.

סוגיית הגיוס והכפייה החרדית הפכו לכרטיס המרכזי (ביחד עם חקירות נתניהו) ולמוקד העומד בחזית הקמפיינים. פתאום כל המפלגות שאינן דתיות מדברות על הנושא ומתחייבות לפתרונות, מעשיים יותר או פחות, שינעמו לאוזני הבוחרים.

ואולם, הכפייה הדתית אינה הדבר היחידי העומד על הפרק. תאריך השני באוגוסט, הנו היום האחרון להגשת הרשימות המתמודדות לכנסת. ישנם שחקנים רבים שלא ידוע היכן הם יהיו. השמות החמים הם כמובן נפתלי בנט ואיילת שקד, אשר עמדו כפסע מלהיכנס לכנסת האחרונה, כאשר חסרו להם פחות מ-1,000 בוחרים בכדי לעבור את אחוז החסימה. לשקד ולבנט פרופיל ציבורי גבוה, ואולם דם רע ניגר בינם לבין חבריהם למחנה.

איילת שקד, ציפי לבני של מחנה הימין, מחוזרת על-ידי רבים. שקד נתפסת כמגנט קולות – חילונית, דעתנית, אשה וימנית (לאו דווקא בסדר הזה). רבים בליכוד רצו לראותה משתלבת ברשימת הליכוד לכנסת אך שני חסמים עומדים בפני אפשרות זו – התחרות בליכוד ויושבי הבית בבלפור. חברות וחברי כנסת של הליכוד ובראשן השרה מירי רגב, רואות ורואים באיילת שקד איום פוטנציאלי על מיקומן (הנשים) ועל מיקומם ברשימה (גברים ונשים כאחד). שמה של שקד עלה יותר מפעם אחת כמועמדת לרשת את נתניהו בראשות הליכוד והדבר הנו לצנינים בעיני חלק גדול מראשי הליכוד. בעיה נוספת היא חוסר אהדתה של שרה נתניהו לשקד וזאת עקב עברה של שקד כראש לשכתו של בנימין נתניהו בין השנים 2006-2008. ועדיין, קשה לומר שבוחרי הליכוד, שאוהבים את שקד, יוותרו עליה כל כך מהר.

נפתלי בנט הוא הדמות הקשה יותר לעיכול בין השניים. הזחיחות שאפפה אותו עמדה לו לרועץ בבחירות האחרונות וכעת הוא מתקשה למצוא מקום חדש. עזיבתו את הבית היהודי, גרמה לראשי המפלגה לטרוק בפניו את הדלת ברצותו לחזור. בליכוד הוא דמות דחויה וקשה לראות כרגע היכן הוא משתלב בבחירות האחרונות.

אפשרות רצינית שנשקלת היה ריצה משותפת של משה פייגלין יחד עם נפתלי בנט בקונסטלציה זו או אחרת. כאמור לשתי המפלגות – זהות והימין החדש; נדרשו רק מעט קולות כדי לעבור את אחוז החסימה בנפרד ולו היו רצים יחד היתה הרשימה המשותפת זוכה לשבעה מנדטים (למרות שיתכן שריצה על טיקט ימני מובהק היתה גורמת למספר בוחרים של זהות לבחור במפלגה אחרת) ואולם ימים יגידו לאן נושבת הרוח.

איחוד מפלגות הימין, רשימה שכן עברה את אחוז החסימה, נראית כרשימה שעשויה להתפצל שוב ויתכן ובנט ושקד יכנסו שוב לרשימה ואולם הרבה דברים עשויים להשתנות עד ליום השני באוגוסט, המועד האחרון להגשת הרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת ה-22.

למרות תמונת המצב המעורפלת, רבים בימין מודעים לבעייתיות ופועלים מאחורי הקלעים כדי להתיר את הקשרים. קשה לדעת מה ילד יום אולם דבר אחד בטוח – אין רגע דל בביצה הפוליטית הישראלית ועל-כן צפו להפתעות.