ביום ראשון יחול "תשעה באב" יום תענית ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. ביום זה מתאבלים על פרעות ואסונות רבים שנפלו על העם היהודי בכול דור ודור. בין היתר, פרעות והריגת יהודי "שום", יהודי שפירא, ורמייזה ומגנצא ועד לקינות על השואה. החלטתי בכתבה זו לחלוק עמכם את נאומו המרגש של בעלי בשבת שעברה בבית הכנסת בבוסטון. והרי לפניכם הנאום שניתן לפני תפילת מוסף.

"היום יום השנה השבעים וחמש לגירוש סבי למחנה הריכוז דכאו. ביום שבת כ"ד בתמוז, פרשת פנחס, באותו יום בשבוע, באותו תאריך עברי ובאותה פרשה כמו היום, הגיע מוטל טנוביץ לקאופרינג, המחנה הנלווה למחנה ההשמדה דכאו.

יש לי מידע מועט מאד על סבי- שרובו נאסף מרשומות הנאצים וממקורות נוספים מכרטיס האינדקס הירוק הנשמר כיום במוזיאון השואה בוושינגטון דיסי.

מוטל טנוביץ נולד בשנת 1888 בעיר ווילקומר, ליטא במרכז הדרך בין פוניבז' לווילנה, מזרחית מקובנה. לאחר נסיגת הצבא הסובייטי בשנת 1941 נכלא בגטו קובנה – שם נאלץ לעבוד בעבודת כפייה ולהעביר בעגלתו פסולת, שפכים וחלקי גופות. עם התקרב הצבא האדום לעיר, גטו קובנה נשרף ופונה מכל תושביו ביולי 1944. המפונים נשלחו למחנות ריכוז שונים בגרמניה.

מוטל הגיע בגפו לקאופרינג. אשתו, בנו, כלתו ושני ילדיהם נרצחו בקובנה כשם שנרצחו בתו, חתנו ובנם הקטן כבר בשנת 1941. בנו הצעיר של מוטל, אבי, בן 21 נמלט ליערות והצטרף לפרטיזנים בשלהי 1943. מרגע זה נשללה ממוטל הזכות לראות את בנו היחיד שנשאר בחיים פעם נוספת. על פי הרשומות הנאציות מוטל נרצח באותה שנה, בגיל 56, חמישה חודשים לאחר הגעתו לקאופרינג ב-22 בדצמבר 1944, ארבעה חודשים לפני שחרור המחנה.

מלבד מה שסיפרתי לכם אינני יודע על סבי הרבה יותר אינפורמציה. אינני יודע את שם אביו כדי שאוכל לאמר עליו "קל מלא רחמים". אינני יודע איך הרגיש בשבת ההיא כשנפתחו סוף סוף דלתות הקרון שיועדו לסוסים לאחר נסיעה דחוסה בת 20 שעות מקובנה ללא אוכל, מים ושירותים? אינני יודע אם חש בשבת ההיא כאב כשהמחט קעקעה את המספר 80961 על זרועו או שרגשותיו קהו לנוכח כל הקורות עימו בשלוש השנים האחרונות? האם באותה שבת העז מוטל לדמיין שבשבת עתידית נכדו ונינו יזכירו את שמו בקהילה יהודית תוססת?

הנאצים ניסו למחות את אישיותו של מוטל ולהמירה בכרטיס אינדקס ירוק זעיר. ברוך השם, בנו של מוטל שרד. אך למרבה הצער, משפחות רבות אחרות לא היו ברות מזל ונכחדו לחלוטין. אני מזמין את כל חוג חברנו ומכרנו להרהר בטרגדיה הקולקטיבית של משפחות שנמחו לחלוטין מהעולם.

תודה שהענקתם לי את ההזדמנות הזו להשיב את אנושיותו של מוטל. הזדמנות זו כה משמעותית עבורי. אני תקווה שברמה מסוימת בשבת זו מוטל טנוביץ " זכר צדיק לברכה" חש שלאחר 75 שנים יש קהילה בעולם הזוכרת אותו וישנם בני משפחה האוהבים אותו".

בעת הנאום, האולם היה מלא מפה לפה. דממה דקה שררה באולם. אנשים לא זעו ולא נעו. הנאום ריגש את הנוכחים, אנשים רבים נגשו אל מרטין בתום התפילה וספרו על התלאות שעברו משפחותיהם בשואה, על הניסים שבזכותם ניצלו, על החשיבות הרבה בזכירתם ועמידה על המשמר ששואה כזו לא תתרחש שנית.

מרטין מרדכי טנר הופתע לגלות על מסך המחשב את תמונתו של העגלון מוטל טנוביץ, סבו שנספה בשואה ועל שמו העברי הוא נקרא. מרטין מעולם לא זכה להכיר את סבו או אפילו לראות תמונה אחת שלו באלבום התמונות המשפחתי. לפני חמש שנים, לאחר מות אימו, הוא ניסה לחקור פרטים סביב משפחתו. הוא חיפש באינטרנט מידע נוסף על שם משפחתו המקורי, טנוביץ. ואז, במפתיע נתקל בצילום של האיש שהתגלה כסבו - מוטל טנוביץ. התמונה צולמה ב"גטו קובנה" והיא מופיעה בעמוד 282 בספרו של אברהם טורי " שורדים את השואה- יומן גטו קובנה". תחת התמונה היה כיתוב "העגלון טנוביץ יושב על עגלתו המשמשת לסילוק פסולת ושפכים. ליד עגלה עומד בנו חבר המחתרת היהודית בגטו ואחד מהראשונים שנמלטו ליערות בסוף שנת 1943".

את חיי היום יום בגטו קובנה, תעד הצלם היהודי החובב, צבי, הירש קדושין, שהצליח להצפין את מצלמתו מתחת לחולצה ולצלם את המתרחש סביבו דרך כפתור פרום. בשנות המלחמה צווה על קדושין לעבוד בבית החולים ולתקן את מכונות הרנטגן עבור כוחות הכיבוש הגרמני וכך נקרו בפניו הזדמנויות להמיר מצרכים מבוקשים בסרטי צילום תוך סיכון חייו. הוא שם את מבטו במצולמים והם היישירו מבט למצלמה ונראו אנושיים. הוא ראה בצילום משימה חשובה – מצלמתו הייתה נקמתו. קידושין תעד את הזוועות שעשו הנאצים וצילם לא פחות מ-6000 צילומים. הוא הצליח להבריח אותם מחוץ לגטו ולקבור אותם בתוך בור עמוק באדמה. לאחר כניעת גרמניה הנאצית שב למקום המסתור, חשף את אוסף תצלומיו והיציג אותן במוזיאונים רבים.

באחד מאלפי צילומיו הופיע סבו ז"ל של מרטין שהתרגש לראות את פניו בפעם הראשונה. בעזרת התמונה והאיות המקורי פנה מרטין למוזיאון השואה וקיבל את שנת הולדתו של הסב, תאריך העברתו למחנה הריכוז ויום הפטירה המדויק שלו. עם תגלית זו החליט להנציח את סבו ביום השנה ה-75 של הגעתו לקאופרינג. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. מאחלת לכולם יום תשעה באב משמעותי.

המלצת השבוע

AND THEN THERE WERE NONE ולא נותר אף אחד

המחזה הנודע שנכתב על ידי שרה פלפס מבוסס על ספר המופת של אגתה כריסטי "עשרה כושים קטנים" שנכתב בשנת 1939. בכדי להיות פוליטי קורקט אשנה את המילה הגזענית לבקבוקים על פי השיר הידוע " עשרה בקבוקים תלויים על העץ – אחד נפל והתפוצץ...." בדרך כלל ביצירותיה האחרות של כריסטי מצוי בלש או בלשית כדוגמת הקשישה החביבה מיס מארפל או הבלש המפורסם הרקול פוארו וכך יש תחושת ביטחון שהתעלומה תיפתר. במחזה " ולא נותר אף אחד" אין בלש, או מישהו שיכול להציל או להסביר את המצב. כריסטי מצפה מהקהל לפענח את התעלומה בעזרת הרמזים שפיזרה במחזה.

מתוך ההצגה.

סיפור העלילה קורה ביום קיץ לוהט, בו מגיעים שמונה אורחים, זרית זה לזה לאי קטן ומבודד באנגליה. כולם הוזמנו לחופשה פנטסטית על ידי השופט מר אוון ואשתו. הסירה שהביאה אותם שבה אל מקומה והם נותרים באי ללא יכולת מילוט תלויים בחסדי מארחיהם. האורחים מתמקמים באחוזה הענקית ומצפים לחוויה משכרת. הם מרגישים בהיעדרות מארחיהם ומתקבלים על ידי שני המשרתים ת'ומס ואת'ל רוג'רס, חסרי הניסיון.

כשהאורחים נמצאים בחדר האורחים הם מגלים על הארון קישוט מיוחד – עשר דמויות של חיילים לבנים. לאחר מכן כרעם ביום בהיר, הם שומעים קול המאשים כל אחד מהנוכחים ברצח. הם מפוחדים במיוחד מאחר שזמן קצר לאחר מכן, נפטר אורח אחד מהרעלה ובו זמנית נעלם חייל לבן אחד מהקישוט. וכך בעלילת מתח זו מתחילים להירצח זה אחר זה רוב האורחים. עד ש.... אשאיר את הסוף כהפתעה.

ההצגה מעלה שאלות מוסריות על טוהר מידות, על הצורך לתמוך באנשים כשהם בצרה, על הרדיפה אחר ממון תוך וויתור על ערכים ועל הצורך תמיד לחשוב על אלטרנטיבות ודרכי מילוט מכל מקום בו אנו נמצאים. התפאורה הייתה מעניינת ועוצבה כאחוזה בריטית – הקישוט של החיילים הלבנים היה ממוקד. השחקנים גילמו את תפקידם במקצועיות ואמינות. ההצגה קלילה מותחת ואף הומוריסטית.

אם אתם אוהבים את ספריה של אגתה כריסטי צפו במחזה שיועלה עד ה-1 בספטמבר

בתיאטרון Drury lane at 100 Drury Lane Oakbrook Terrace

לפרטים: www.DruryLaneTheatre.com