זהו סיפור סבוך של אינטרסים פוליטיים מכל הצדדים אשר מצביע יותר מכל, על קיטוב בשיח הפוליטי האמריקאי, ומקומה של ישראל בתוכו.

דעותיהן ואמירותן של שתי חברות הקונגרס הדמוקרטיות בנושא ישראל ידועות (לשמצה). עומאר, שהיגרה מסומליה כפליטה עם משפחתה כשהיתה ילדה, רמזה בעבר שיהדות ארה"ב "קונה" את תמיכתם של חברי קונגרס בכסף דרך ארגוני שתלדנות כמו איפא"ק– אמירה הנחשבת אנטישמית ביסודה. היא גם הביעה תמיכה בתנועת ה-BDSהקוראת להטלת חרמות נגד ישראל. טלאיב, אמריקאית ממוצא פלסטיני, הביעה אף היא תמיכה בלתי מסוייגת בתנועת החרם נגד ישראל ותומכת ב"פתרון המדינה האחת" שעלול להוביל לקיצה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. השתיים גם השוו את ישראל לשלטון האפרטהייד ששרר בדרום אפריקה במאה ה-20.

אז האם החלטתה של ממשלת ישראל למנוע את כניסתם של חברות הקונגרס לישראל היתה נכונה? תלוי את מי שואלים.

מבחינת ממשלת ישראל, ההחלטה היתה מוצדקת לחלוטין. על אף האישור הראשוני שניתן בישראל לחברות הקונגרס ותיאור שגריר ישראל בארה"ב את חובת המדינה לאשר לחברות בית הנבחרים של ארה"ב להגיע למדינה, אחרי בקשת הנשיא טראמפ. בהודעה שהוציא ראש הממשלה נתניהו נאמר כי "החוק בישראל אוסר על כניסת אנשים הקוראים והפועלים להטלת חרם על ישראל, כפי שמקובל גם בדמוקרטיות אחרות שמונעות כניסה של אנשים שלתפיסתן פוגעים במדינה."

עיון בלוח הזמנים של הביקור המתוכנן מצביע על תוכנית מוטה וחד-צדדית. לפי פרסומים בתקשורת, המשלחת התמקדה בלעדית בצד הפלסטיני של הסכסוך, עם מפגשים ודיונים אך ורק עם פלסטינים ללא כל ניסיון ללמוד את צידו הישראלי של המתרס או על סבלם של ישראלים. בנוסף, בחרו חברות הקונגרס להפיק את ביקורן בשיתוף הארגון הפלסטיני MIFTAH שגם לו סדר יום פרו-פלסטינאי מובהק. הוכחה נוספת לכך שמניעיהן של השתיים היו פוליטיים גרידא, הינו סירובה הסופי של טלאיב לבקר את משפחתה החיה בכפר סמוך לרמאללה. זאת על אף ששר הפנים אריה דרעי התיר את כניסתה מטעמים הומניטריים. הן היו יכולות לבחור בדרך "ממלכתית" ומאוזנת יותר, אך בחרו בתוכנית שרק מחזקת את הדעות הקדומות שלהן.

טליב במסיבת עיתונאים מיוחדת אחרי סירוב הכניסה.

אבל מבחינת המערכת הפוליטית האמריקאית בכלל, והמפלגה הדמוקרטית בפרט, החלטת ממשלת ישראל היא כלל לא חד-משמעית, ומדגישה את הקיטוב ההולך וגדל בנושא ישראל. ראשית, החלטת ממשלת ישראל התפרסמה זמן קצר למדי אחרי שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ צייץ כי התרת כניסתן של השתיים לישראל מהווה סימן של חולשה. בגלל שההחלטה הישראלית באה כשעתיים בלבד לאחר הציוץ, דמוקרטים רבים, כולל ידידים מושבעים של ישראל, ראו זאת כחבירה פוליטית עם יריבם המושבע וכהתקפה על המפלגה הדמוקרטית כולה. רבים גם רואים באירוע הזה עוד ניסיון של הנשיא טראמפ להשתמש בישראל כטריז על מנת להחליש את התמיכה של הקהילה היהודית במפלגה הדמוקרטית.

חברי קונגרס דמוקרטים כמו הסנטור היהודי מניו יורק צ'אק שומר, יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, יו"ר ועדת החוץ בבית הנבחרים, היהודי אליוט אנגל, ואחרים נוספים, יצאו להגנתן של עומאר וטלאיב, והוציאו הודעות כנגד ההחלטה. אנגל כתב כי ההחלטה רק תחזק את התנועות המתנגדות לישראל, ושסירובה של ישראל להכניס אותן מצביעה על כך שישראל אוטמת את עצמה מביקורת ודיאלוג הראויים למדינה דמוקרטית. אחרים הביעו "אכזבה" ו"צער", וגם רוב המועמדים הדמוקרטים לנשיאות הביעו הסתייגות מההחלטה.

ביקורת נשמעה אפילו בקרב נבחרי ציבור רפובליקנים כמו הסנטור מרקו רוביו מפלורידה, אשר אמר שהוא אמנם לא מסכים עם עמדותיהן של השתיים, אבל מניעת כניסתם היא טעות. "האקט לחסימתן הוא מה שהן קיוו לו לאורך כל הדרך על מנת שיוכלו לחזק את התקפותיהן נגד ישראל," צייץ. הסנטורית הרפובליקנית סוזן קולינס ממדינת מיין גם אמרה שעל ישראל לאפשר את ביקורן של השתיים כי "אנחנו צריכים לדעת לדבר אם אנחנו רוצים שאנשים ישנו את דעותיהם."

החלטת ממשלת ישראל הובילה לאי-נוחות בקרב הארגונים היהודיים התומכים בישראל. אפילו איפא"ק, כפי שצוין רבות בכלי התקשורת המקומיים, ארגון יהודי הידוע ביותר הפועל מול הקונגרס, הביע הסתייגות משתי חברות הקונגרס אבל אמר כי "ראוי שכל חבר קונגרס יבקר ויחווה את הדמוקרטיה של בת בריתנו ישראל ממקור ראשון." ארגון הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה פרסם הודעה לפיה חבר קונגרס, ללא יוצא מן הכלל, כדאי שיבקר בישראל, והליגה נגד השמצה קראה להחלטה "בלתי מועילה."

היו גם ארגונים שתמכו בהחלטה. נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי ג'ק רוזן טען כי זוהי החלטה ריבונית מוצדקת של ממשלת ישראל, וכי במהלך ביקורן, שתי חברות הקונגרס כלל לא רצו ללמוד על המציאות היומיומית בה חיים הישראלים. ארגון ציוני אמריקה (ZOA) הצהיר כי אסור לאפשר לשתי חברות הקונגרס "להמשיך ולעשות דה-לגיטימציה" ולפגוע בכולם.

אז האם עסקינן במשבר עמוק בין המדינות? האם ישנו קרע אמיתי בין מדינת ישראל לבין המפלגה הדמוקרטית? ההשלכות ארוכות הטווח של החלטה זו עדיין לא ברורות. מהאירוע הפוליטי הזה הרוויחו כמעט כל הנוגעים בדבר: נתניהו הרוויח כמי שמגן על ביטחונה של ישראל; טראמפ הרוויח כי הוא הצליח לייצר נרטיב ששתי חברות הן - הן המפלגה הדמוקרטית (מה שלא נכון); עומאר וטלאיב הרוויחו כי הן הגיעו למרכז השיח הפוליטי והתקשורתי בארה"ב; וארגוני BDS וארגונים פרו-פלסטינאים הרוויחו מזרקור של יחסי ציבור ומחיזוק הטענות שלהם כאילו ישראל היא מדינה גזענית.

ומי הפסיד? הציבור היהודי האמריקאי המתון הפסיד כי מאמציו לשמור על שמה הטוב של ישראל ירדו לטמיון בבת אחת; הארגונים היהודים שמטרתם לשמור על ישראל כנושא על-מפלגתי הפסידו כי אפילו ידידים קרובים של ישראל יצאו כנגדה; והפסיד גם הציבור הישראלי, כי ההחלטה הציפה לשיח הציבורי בארה"ב האשמות שישראל היא מדינה גזענית, ואפילו העלה לסדר היום נושאים כמו עתיד הסיוע הביטחוני שארה"ב מעניקה לישראל.

אין כל ספק שלרבים מהציבור היהודי האמריקאי וחלק מהמערכת הפוליטית האמריקאית גרם הארוע מבוכה רבה ואי-נוחות, אפילו בקרב אותם אנשים המחשיבים את עצמם ידידים טובים של ישראל. אבל גם אין כל ספק כי היחסים בין המדינות עמוקים ואיתנים הרבה יותר מכל ויכוח פוליטי, חריף ככל שיהיה. לאורך השנים ידעו יחסי ארה"ב-ישראל משברים רבים, היחסים הצליחו להתאושש, ועדיין התמיכה בישראל נחשבת לאיתנה ועל-מפלגתיתויש לצפות (ולקוות) שכך גם תמשיך להיות.

פרטים נוספים באתר הקונגרס היהודי האמריקאי "המדריך היהודי לפוליטיקה אמריקאית"

אבידע לנדאו הוא ראש תחום תקשורת ופעילות ציבורית בקונגרס היהודי האמריקאי. במשך כ-10 שנים כיהן כיועץ תקשורת בשגרירות ארה"ב בישראל ולפני כן ככתב חדשות בסוכנות הידיעות רוייטרס.