לנצח את האדישות והייאוש
רגע לפני הבחירות בישראל, ניכר כי הישראלים מפגינים אדישות וייאוש. זוהי קריאה לכל מי שאיכפת לו מהמתרחש בישראל ושחיזוק הדמוקרטיה היא בעורקיו
טור השבוע אינו עוסק בניתוח הקמפיינים או במפלגות ומועמדיהן. הטור הזה עוסק במשהו מהותי ביותר -
בעוד שניים וחצי שבועות יתקיימו הבחירות לכנסת ה-22, ונדמה שהציבור הכללי בישראל פשוט מחכה שהבחירות יעברו.
נזדמן לי להגיע לביקור מולדת בשבועיים האחרונים של אוגוסט, זמן בו ישראלים רבים נמצאים בחופשת סוף הקיץ. רבים מחבריי בכלל מבלים את הזמן מעבר לים וכך יוצא לי לשוטט ולעבוד רבות מבתי הקפה המקסימים של ירושלים ותל-אביב. מלבד מספר שלטי חוצות אקראיים פה ושם, אין תחושת בחירות ברחובות.
אמנם ישראלים רבים נמצאים מחוץ לישראל בסוף אוגוסט, אולם הישראלים עמם נפגשתי בביקורי ואף אזרחים שסתם פגשתי ועמם שוחחתי – בירושלים, בתל-אביב, במודיעין, בבאר-שבע, בעכו ובחיפה; הפגינו אדישות לבחירות ברוב המקרים וייאוש בחלקם.
ישראל שרויה במשבר דמוקרטי מתמשך שרק הולך ומחריף. האמון בפוליטיקאים בשפל, והאמון גם בשאר הרשויות וזרועות השלטון במגמת ירידה ניכרת – במשטרת ישראל ורשות אכיפת החוק, בבתי המשפט (הסובלים ממתקפה מתמשכת של גורמים שמרניים בישראל, במטרה להחלישם).
ישנן כנראה סיבות רבות לכך, אבל הסיבה העיקרית היא שהמערכת הפוליטית הינה פופוליסטית וחסרת אחריות, או אחריותיות. מושג האחריותיות (מאנגלית: Accountability) הוא מושג שמגדיר את אחריות נבחר הציבור ועמידתו במילתו, קרי – קיום הבטחותיו. בישראל, נדמה כאילו לפוליטיקאים ניתנה הרשות לומר מה שבא להם ולעשות את היפוכם, מבלי להידרש לשאת באחריות. התוצאה ניכרת בהשתתפות הציבור בבחירות הכלליות אשר עומדת על 68.5%, מכלל בעלי זכות הבחירה.
ניתן לחלק את הציבור לשלושה חלקים, בהתאם לחלק שלוקחים במשחק הפוליטי –
1. החרדים והמתנחלים – שני ציבורים אשר באופן מסורתי משתתפים במשחק הפוליטי כל הזמן. בעת בחירות אחוז ההשתתפות שלהם עולה על 90%. בזכות ההתגייסות של הציבור, נבחרי הציבור של המגזרים הללו יכולים להפעיל את מלוא כוחם בכנסת ובמשרדי הממשלה ומשיגים הרבה מאד הישגים עבור ציבור הבוחרים שלהם. מגזרי אולם יעיל.
2. הציבור הכללי – הציבור העירוני והחילוני / מסורתי (ברובו). רוב הציבור במדינת ישראל מצביע למפלגות שבין הליכוד מימין לעבודה ומרצ משמאל. בגלל אחוז ההשתתפות הנמוך של הציבור הזה, אופי השיטה הפוליטית המחייבת הקמת קואליציה והפיצול הפוליטי בין שמאל לימין, המפלגות המייצגות את ציבור הבוחרים הזה, המהווה את רוב אזרחי מדינת ישראל, תמיד "בוגדות" בקהל הבוחרים שלהן. הציבור רואה זאת ומבין שמבחינתו להצבעה אין משמעות.
3. המגזר הערבי – ייאוש וחוסר אמון הם השולטים כאן. לציבור הערבי אין אמון במערכת ואין אמון בנבחריו אשר במקום לקדם את ענייני המגזר בוחרים לא אחת לדבר כנגד מדינת ישראל בעניין הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. יתכן ויהיה שינוי במגמה זו מאחר והרשימה המשתופת בראשות איימן עודה מנסה להוביל שינוי ולראשונה מדברים בגלוי על תמיכה בממשלה ואף עבודה משותפת כחלק מקואליציה, דבר ממנו נמנעו המפלגות הערביות להצהיר במכוון.
הפתרון לבעיות בטווח הארוך יכול להיות באמצעות שינויים בשיטת הבחירות ואולם הטווח הזמן המיידי הפתרון הוא אחד ויחיד – יציאה מהאדישות ומעורבות אזרחית בפוליטיקה.
מעורבות פוליטית משמעה הצטרפות לארגונים לשינוי חברתי, פניה לנבחרי הציבור ודרישה לשינוי (או שימור מצב קיים), עבודת שתדלנות (חברות השתדלנים עובדות ללא לאות כנגד האינטרס הציבורי ובעד אינטרס של תאגידים על חשבון האזרח הקטן), דרישה לתקשורת מאוזנת ולא צהובה שתעסוק במהות ולא ברכילות, תמיכה בהנגשת מידע לציבור, שכן אנו כאזרחים זכאים לדעת מה עושים נבחרינו.
אבל, הכי חשוב הוא ללכת להצביע. אם אתם מאמנים במישהו, הצביעו לו וכך תחזקו את כוחו. אם לא הצבעתם – חיזקתם תמיד את הצד השני! אם לא הצבעתם – בעצם הצבעתם למי שאתם נגדו! אי השתתפות איננה אופציה אמיתית, מאחר וזו מחלישה את המערכת ובסופו של דבר חוזרת אל הציבור כבומרנג, מאחר והפוליטיקאים פועלים על-פי לחץ של הציבור. אם לציבור לא איכפת, אז למה שלפוליטיקאים יהיה איכפת?!
למרות שהאדישות מובנת במידה רבה, קשה לי להכיל אותה, שכן במדינה כמו ישראל אין לציבור את הפרבילגיה לא להצביע שכן יש לכך משמעות אחת והיא החלשת הדמוקרטיה.
ואיך כל זה קשור אל היושבים בניכר, בוודאי תשאלו אותי? ובכן, גם אם איננו מצביעים יש לנו היכולת לפעול. לכולנו משפחה, מכרים וחברים בישראל. גם אם אין לנו יכולת להצביע ואין לנו רצון להשפיע על מי יהיה בשלטון בכוחנו לפנות אל קרובינו ולשכנע אותם לצאת ולממש את זכותם הדמוקרטית. לא צריך לומר להם למי להצביע, אלא פשוט לקום ולהיות חלק מהמשחק הדמוקרטי זוהי קריאה לכל מי שאיכפת לו מהמתרחש בישראל ושחיזוק הדמוקרטיה היא בעורקיו. כי אין לנו ארץ אחרת!.
