אנחנו קובעים להיפגש בסניף של סטארבקס, על שדרות לינקולן בסנטה מוניקה. אל בית הקפה נכנסת דמות ממושקפת צנומה עם רפרנס בלתי נמנע להארי פוטר או וודי אלן צעיר. זמן קצר אל תוך הראיון, אני כבר מבינה שאני יושבת בנוכחות כישרון אדיר ואישיות כובשת, משופע בצניעות ואינטליגנציה רגשית גבוהה. הבמאי הצעיר, רק בן 24, קוצר הצלחות בפסטיבלים (פסטיבל הסרטים הקצרים הבינלאומיים של אל איי. פסטיבל סרטים בינלאומיים רוד איילנד, פסטיבל show me shorts ועוד). סרטו הקצר ,"עץ מספר שלוש", מספר על ילד, מהגר ישראלי באמריקה, שמקבל תפקיד רקע בהצגה, אבל מחליט לקחת את התפקיד שלו לידיו. הסרט מבוסס על חוויותיו של בן שחר כילד מהגר, בטקסס. הסרט יוצג לראשונה באקרנים כחלק מאחד הפסטיבלים הכי גדולים ליצירה בין-לאומית: “Urbanworld Film Festival”, ב21 לספטמבר בניו יורק.

אי אפשר להתעלם מהשושלת האומנותית שאתה מגיע ממנה. סבא רבא הסופר הירושלמי ישראל זרחי, סבא יורם טהר לב וסבתא סופרת נורית זרחי. גם אמא שלך, אראלה טהר לב בן שחר, עיתונאית וסופרת. איך היה לגדול במשפחה כזו? "את סבא רבא שלי לא יצא לי להכיר. את סבא שלי אני מעריץ ואל סבתא שלי אני ממש קרוב. אני מדבר איתה כל יום בערך. הרגיש לי מאוד טבעי , עוד מגיל 4 ללכת לעולם הזה של אומנות. אני בטוח שזה משפיע, בעיקר בנושא של אמונה ותמיכה בדרך שלי. הם תמיד תמכו ביצירות שלי. אני מניח שבלעדיהם בגיל צעיר זה היה יותר קשה. אני חושב שסבתא שלי מאוד מאוד השפיעה עליי. סגנון החיים והבית שלה. היא הייתה תולה ציורים שלי ומגיעה לתערוכות שהייתי עושה תמיד. סבתא שלי השפיעה עליי בקשר של ציפיות ותמיכה. הרגשתי כל פעם כשהיא הייתה מבקרת בארה"ב, שאני חייב להראות לה מה אני עושה ושאני עושה. גדלתי חלק מהילדות שלי ביוסטון, טקסס, וסבתא שלי הייתה מבקרת פעם בשנה וחצי ונורא רציתי להראות לה שאני עדיין מחובר לאומנות. כי כשהיינו בארץ, למדתי בבית הספר לאומנויות וכל שבוע הייתי עושה מוזיאון בבית , תולה חוטים ועליהם ציורים שהייתי מצייר והייתי מזמין את סבתא שלי וחברים ומורים. אומנות תמיד הייתה מרכז החיים במשפחה שלי וגם בחיים שלי."

כשהיית בן 10, עברתם מתל אביב ליוסטון טקסס לחמש שנים. זכורים לך חבלי התאקלמות?

"אז כשהגעתי לטקסס, הגעתי מבית ספר לאומנויות בתל אביב והייתה שם הרבה פתיחות לאומנות: רקדתי, עיצבתי תחפושות הייתי ילד מאוד שונה וזה משהו שלא השתלב בטקסס. זרות נראית שם שונה. המורים לרוב אמריקאים והמטרה בבית הספר היא לשלב אותך כמה שיותר. אני זוכר שנדהמתי שהולכים שם בשורות לחדר אוכל, צריך לשמור על הרבה חוקים. המשפחה שלי לא הייתה נוקשה לגבי השתלבות. הם ידעו שזה לא הערך העליון בחיים. הם כל הזמן איזנו אותי. בבית, היינו עושים הצגות כשסבתא שלי הייתה מגיעה לטקסס כי לא הייתי מקבל תפקידים. והורים שלי ממש תמכו בי והזמינו שכנים וחברים. וזה הגביר את התובנה, שאתה זה שמלהק את עצמך לגיבור. זה משהו שאני מאוד מאמין בו. הרבה זה אמונה שלך בעצמך ושאף אחד לא יכול להגדיר אותך. אחד מהמנטורים שלי American Film Institute אמר לי:" תהיה עצמך והקהל שלך כבר ימצא אותך.״

הגישה הזו להשתלב, נראית לך עניין של תקופה של אז או שזה עדיין ככה?

"זה עניין של זרות, תקופה וגיל. הסרט הקצר שלי הוא על זרות וגם פרויקטים עתידיים שלי שאני עובד עליהם. זה גם הקטע של 2019, זה הסיפורים שמחפשים, הגיוון שמגיע מזרות. רוצים עכשיו מאוד קולות חדשים בתעשייה ובעיר. לגבי גיל, אני חושב שחלק מההתפתחות שלך כשאתה צעיר, אתה מאוד מהר רוצה להשתלב ולהבין את החוקים של העולם. "

מתי הייתה הפעם הראשונה שהרגשת שם בבית?

"הרגשתי בבית בארה"ב כשלא היה לי מבטא. הייתה איזו בחורה אחת ששוחחנו והיא אמרה לי, "אה, אתה ישראלי?", והופתעתי שהיא לא ידעה לזהות. לקח לי 4 שנים להגיע למקום הזה, שבו אין לי מבטא, זה לוקח זמן. גם הפסקתי לדבר עברית בבית. אבל ההשתלבות הזו, היא לא באמת הבית. הבית ממש זה האומנות. אני יודע שזה נשמע קלישאתי. הרגשתי בבית, כשקיבלתי תפקיד קטן בבלט של יוסטון, טקסס ב"מפצח האגוזים" ואחר כך קיבלתי עוד תפקיד קטן עם כמה שורות בהצגה “Christmas Carol” של תיאטרון "אלי".

ואז דווקא בשלב הזה, אתם חוזרים הביתה.

"נכון, ואז היה עוד יותר קשה, כי ממש חינכתי את עצמי להיות אמריקאי ומנומס ואז בארץ זה התקבל כסנוביות. היה לי גם חור מטורף בהשכלה. אני זוכר שמישהו שאל אותי אם אני שמאלני או ימני והרמתי את יד שמאל. הייתי בכיתה ח' כשחזרתי, אבל בגלל שהייתי כל כך נואש להשתלב כשהגעתי לאמריקה, הפסקתי לקרוא עברית לגמרי, לא התעניינתי בפוליטיקה של ישראל, כי הפוקוס שלנו מוגבל. כשחזרתי לארץ, פתאום לא ידעתי מלא דברים, לא היה לי נייד כמו שלכולם היה בארץ. לקח לי הרבה זמן להשתלב חזרה."

מה בלט לך פתאום כשחזרת לישראל בה נולדת והפעם כאמריקאי?

"שכולם הם עצמם. וקצת איבדתי את זה, חוץ מבאומנות, ששם אתה תמיד חייב להיות אתה כדי ליצור. מה שחשפתי היה שונה מאוד ממי שאני, ואני חושב שהשנתיים האלו בארץ, הם אלו שהכי עצבו את היצירה שלי מאוחר יותר. כי מאוד הסתרתי את עצמי ובשנתיים האלו למדתי להיות פשוט אני. משם המשכתי ללמוד בתלמה ילין ושם כבר ממש נפתחתי, הבנתי שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ולהיות מי שאתה עד לרמת המראה וצורת ההליכה."

אאוטסיידר

"אני חושב שהמעברים האלו מישראל לארה"ב גרמו לכך, שאני תמיד אשאל את עצמי שאלות של שייכות. אני זוכר שבן דוד שלי ראה קליפ שלי, שזכה בתחרות הקליפ הצעיר ב2011, וזה היה על מעין מפלצת שגרה בעולם הרגיל והוא שאל אותי:" למה אתה תמיד עושה סרטים על אאוטסיידרים? ככה אתה מרגיש?" ונעלבתי מזה. אני עושה את זה כדי לא להיות אאוטסיידר. והיום זה מאפיין את כל היצירות שלי. לסבתא שלי יש אמרה שאני ממש אוהב: "בגלל שכולם מסתכלים על עצמם מבחוץ, כולם מרגישים שונים". היא שאלה כיתת תלמידים בני 16, מי מרגיש שונה, וכולם הצביעו. לסבתא שלי יש גם סיפור בשם "תנינה", שזה ילדה מכשפה, שמנצחת עם השונות שלה. וזה תמה שאני נמשך אליה. בגלל זה אני אוהבת את הסרטים "רטטוי", "מיס סאנשיין הקטנה" ו"אלף" עם ויל פארל. ב"רטטוי" זה עכברוש שחולם להיות שף ואומרים לו שהוא עכברוש ולכן לא יכול להיות שף, אז הוא עונה, "אז מה?". במיס סאנשיין, הילדה לא מתאימה לתחרות היופי, אך עדיין מגשימה חלום ומשתתפת בה".

התגייסת לדובר צה"ל. המשך טבעי למסלול שהתחלת?

"האמת היא, שמאוד פחדתי מהגיוס, אבל דובר צה"ל היה הכי קרוב למה שרציתי לעסוק בו. גם בצבא אבל, הצלחתי להיות עצמי ולעסוק במה שאני רוצה. בשלב מסוים הייתי עורך, קיבלתי תפקיד לעשות סרט פדיחות פנימי לקראת השחרור של בני גנץ. הייתי צריך למצוא פספוסים בראיונות ולא מצאתי. במקום זאת חיברתי סתם קטעים כדי שזה יצא מצחיק וממש אהבו את זה. זה הגיע עד בני גנץ, שגם אהב את זה ואז זה שודר אצל גיא פינס ונהיה ויראלי. בסוף אתה תמיד מוצא את המקום שלך."

השתחררת חודש קודם מהצבא כי התקבלת ללימודי בימוי בAFI פה באל איי . זה היה לפני 3 שנים. מאז אתה פה. האם זה ה-בית?

"כשהגעתי לפה, אז בשבוע הראשון היה מדהים. היו פה הרבה אנשים מכל העולם ופה היו מאוד סקרנים ומאוד אהבו זרות, להבדיל מביוסטון. נם מתים לשמוע על הצבא. ובאמת התחלתי לעבוד על תסריט של סיפור על מישהו שמחליט שהוא לא מתאים לצבא. קוראים לסרט “Unfit”. "

הסרט שלך, "עץ מספר שלוש," מדבר על תחושת שייכות ומשמעות. זה נושא שמאוד נוגע בעיקר באנשים שעוברים חווית הגירה. תלישה מהשורשים שלהם. חווית את זה במעבר לטקסס ולאל איי. איפה אתה מרגיש הכי בבית?

"על הבמה. לא משנה איפה. החופש להבעה עצמית, זה איפה שאתה הכי מרגיש בית, פשוט בכל מקום זה קצת אחרת. וכשאתה מי שאתה ומישהו אוהב את זה, זה הכי תחושה של בית."

מה חשוב לך כבמאי להעביר הלאה דרך הסרטים שלך?

"זה משהו שתמיד חייב להיות כן ועמוק. לא תמיד אני יודע כבר את העלילה, לדוגמא ב"עץ מספר שלוש", לא ידעתי שזה יקרא עץ מספר שלוש, ידעתי שזה על ילד שיוצר, על חולם. אני תמיד חושב על תחושה אנושית ודרכה אני מספר סיפור ספציפי, אבל בעצם הוא גלובלי. אנשים מתחברים לא לעלילה אלא לרעיון."

על מה אתה עובד היום?

"אחד הסרטים הוא זה על הצבא שסיפרתי עליו, שני זה סרט שמבוסס על הסיפור "תנינה" של סבתא שלי, עליו אני עובד עם בן דוד שלי, יונתן ורדי. כמו כן, לסבתא שלי יש ספר שנקרא בעברית "חוש העסקים שלי", ואני רוצה לעשות מזה סרט. אני גם חושב לפתח את הסרט הקצר "עץ מספר שלוש" לסדרה על מהגרים."

אני חייבת לשאול, מאיפה יכולת ההקשבה העצמית המדהימה הזו?

"אין לי את זה תמיד. ותראי, אני מאמין למיס קריסטל. היא צודקת. מישהו עם מבטא לא יכול להיות בתפקיד הראשי. היא צודקת. אבל היא גם טועה. כשמורים נתנו לי הערות בבית הספר מאוד נלחצתי מזה, זה לא שהתעלמתי. אז איך אתה יודע להמשיך? הלב שלך. משהו אומר לך פשוט בפנים, אם זה מעניין אותך, זה יעניין גם אחרים. כשאתה ספציפי ואתה אומר אמת, רק אז זה עובד. אני מאוד אוהב את הציטוט מצ'רלי קאופמן: “Say who you are. Really say it Tell someone out there who is lost, someone not yet born, someone who won’t be born for 500 years. If you’re honest about who you are, you’ll help that person by less lonely in their world. Because that person will recognize him or himself in you, and that will give them hope”