לא מדברים על שלום
בכנס ״משא ומתן לשלום, מקום לדאגה״ עסקו באתוס הניצי המתפתח בישראל, מדוע הוא פוגע בקשר עם יהודי ארה״ב ומהן הדרכים לשינוי
כנס "משא ומתן לשלום מקום לדאגה" של מכון טרומן בירושלים והאוניברסיטה הפתוחה נערך השבוע בישראל ועסק רבות בקשר של ישראל ויהדות ארה״ב. הכנס נערך לכבוד השקתה של תוכנית מלגות ייחודית ללימודי דוקטורט בנושא שלום ופתרון סכסוכים והשקת ספרו של פרופ' אילן בן עמי "אותה גברת בשינוי הדרך".
״יש תופעה לאומית - נסיגה מדמוקרטיה, וזה מדאיג״, אמר יו"ר מכון טרומן, השר לשעבר דן מרידור. ״אני מקווה שהדברים ישתנו. באתי לכאן כי חלק מהתופעות שאנחנו רואים זה הפיכת האקדמיה למקום פחות רלוונטי - היום אתה נבחר בגלל טוויטר. מדברים ישירות לבטן, וכך נבחרים. בארה"ב, במקומות שונים זה נפוץ וזו תופעה מסוכנת . אנחנו דנים בשלום, אבל בבחירות האחרונות זה לא היה בסדר היום - אנומליה שלא יכולה להישאר כפי שהיא. דרושה בעיקר מנהיגות.
מנהיגות היא לא לעשות מה שתומכיך רוצים - היא להוביל לאן שאתה מאמין שנכון. ללכת גם כנגד הרוח. לצערי הרב אנחנו לא רואים את זה היום״, אמר. ״נדרשת מנהיגות פוליטית שתעצור את הכיוון הנוכחי״.
בשנים האחרונות, דובר בכנס, ישנה מתקפה על התפיסה שצריך לנהל מו"מ. ״תומכי השלום מיד מצוירים כתומכי האויב״, אמרה השרה לשעבר ציפי לבני. ״אם אני חוזרת אחורה, רק לפני 5 שנים התכנסנו בחדר המו"מ. לפני 5 שנים הייתה מערכת משפטית שקיבלה גיבוי ומאז הכל השתנה. המערכת המשפטית נמצאת תחת מתקפה. לא רק השלום הפך להיות מילה לא לגיטימית, גם דמוקרטיה.
משתתפי הכנס במכון טרומן. "תומכי השלום מיד מצוירים כתומכי האויב"
מכון טרומן מורכב מבורד שברובו אמריקאי, הוא הוקם על ידי ידידי האוניברסיטה העברית בשנת ׳66 על שם הנשיא טרומן, שהיה הראשון להכיר במדינת ישראל אחרי הכרזתה. המכון, תופתעו לשמוע, פועל עוד מאז למען שתי מטרות: חקר בתחום השלום וקידום השלום. במהלך השנים המכון פנה גם לשלום גלובלי, מיקום ופתרון קונפליקטים. ״במסגרת המטרות האלו בחרנו להעניק מלגות לסטודנטים שעומלים על חקר פתרון קונפליקטים״, מספרת לנו ורד וינצקי סרורי- פרופ׳ לסוציולוגיה, מומחית לזיכרון קולקטיבי באוניברסטיה העברית ויו"ר מכון טרומן לשלום. ״זוהי לא תקופה טובה עבור השלום ועבור שני העמים. אנחנו רואים בהשקעה הזו אמירה מאוד חזקה. המצב הוא כמו מחלה כרונית ואם נשקיע באיתור תרופה אולי נצליח לשנות״.
היא מספרת שבשנה האחרונה מזהים במכון שיש מסר ציבורי שהולך ומעצים: ״המילה שלום הפכה מגונה, מוקצית, מי שאומר שלום נחשב בוגד ואני חושבת שאנחנו צריכים לא רק לא להיבהל, אלא להשיב אותה לשיח הציבורי. לטענתה הקושי לפתרון הסכסוך נובע מהאתוס הישראלי היהודי שמקבל את השראתו מהמוות, בניגוד לחברה האמריקאית שהצליחה לשנות לחלוטין את הזיכרון הקולקטיבי למשל על לינקולן. ״זיכרון קולטקיבי הוא לא זבנג וגמרנו. הוא יכול להשתנות בשלבים. באמריקה שינו את הזיכרון של לינקולן כמה פעמים. הוא נרצח עוד ב-1885 אבל הזיכרון שלו השתנה כי האתגרים שעמדו בפני אמריקה ערב מלחמת העולם השניה בתקווה לאתר מכנה מאחד ומשותף. כשהוא נרצח, הוא היה שנוי במחלוקת אבל אמריקה השתנתה והזיכרון איתה״.
אליה מצטרף גם פרופ' עירן הלפרין, מומחה לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית שחקר בין היתר גם הוא את ההשוואה שבין החברה האמריקאית לישראלית ובסדרה של מחקרים מצא כי לזיכרון קולקטיבי יש משמעות אדירה לגישה שלנו כלפי השלום. ״שנאה נובעת מאמונה עמוקה, בכך שקבוצת החוץ רעה מטבעה ולעולם לא תשתנה ולפיכך גם אמונה בפתרון הסכסוך״.
פרופ' עירן הלפרין הצליח במסגרת מחקריו לגרום לאחת הקבוצות להאמין שהקבוצה השניה יכולה להשתנות ובכך הפחית באופן דרמטי את רמות השנאה בין הקבוצות, יצר עמדות חיוביות יותר, והגביר את הנטייה לבצע פשרות. הלפרין ערך בנושא זה מחקרים בקרב שבע קבוצות ברחבי תבל: יהודים בישראל, ערבים ברשות ועזה ועזה, ערבים בישראל, צפון אירלנד, בקפריסין, בארצות הברית ובהולנד. ״המחקר שלי עוסק בניתוח של התפיסות, האמונות, הרגשות של קבוצות שנמצאות בסכסוכים קשים וההתמחות הגדולה שלנו היא לא רק פיתוח התהליכים אלא גם פיתוח התערבויות פסיכולוגיות שמטרתן להוביל אנשים לפתיחות ושינוי. בגדול״, הוא מסביר, ״חברות שחיות בסכסוכים מאוד קשים ואלימים המון שנים מתמודדות עם אתגרים אמיתיים ברמה הכי בסיסית. התפיסה של האיום הקיומי, גם אם אובייקטיבית וגם אם לא, מחייבת צורך לגייס את הציבור לתחושה של איום. האתגר הכי משמעותי של חברה שמרגישה שהיא תחת איום קיומי, הוא להביא את הציבור למצב ש׳אני מכיר בזה שאני מוכן להקריב אלמנטים משמעותיים מהאינטרסים שלי למען האינטרס הקולקטיבי׳, בלי זה חברה לא יכולה לשרוד״.
הלפרין, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית, טוען שלכל הסכסוכים יש אלמנטים משותפים. ״בכל סכסוך אנחנו רואים שאנשים מאמינים שהאיום כמעט קיומי, שהם הקורבנות האולטימטיבים, שהם מוכנים לעשות הכל בשביל שלום והצד השני לא. אלו אמונות שקיימות בשני הצדדים של הסכסוך והן משרתות צורך פונקציונלי. כדי להגיד ׳טוב למות בעד ארצנו׳, חייבים להאמין בדברים האלו כדי שהחברה תשרוד. הסיטואציה הופכת מורכבת כשהאיום הוא לא חד משמעי. לצד אלימות קשה ואיומים, אותן אמונות הופכות במידה רבה לחסם הכי משמעותי בדרך לזהות הזדמנויות לשלום״.
פרופ׳ ורד וינצקי סרורי מזכירה שהחברה הישראלית כבר התנסתה בשינוי זיכרון קולקטיבי ואמונות קולקטיביות: ״אותי גידלו בישראל על זה שמצרים היא האויב הכי גדול שלנו, גדלתי באווירה כזו ואז סאדאת הגיע לירושלים וכל עולמי השתנה, ראיתי איך מציאות משנה הכל״.
מי שעומד מאחורי עיצוב הזיכרון הקולקטיבי שלנו, היא טוענת, זו קודם כל המדינה: ״המדינה שלנו מתערבת באופן אקטיבי בעיצוב הזיכרון. ימי זיכרון, טקסים, וכמובן שגם השכלה, דת, ועוד משפיעים. הגילאים של עיצוב הזיכרון הקולקטיבי בשיאם בין הגילאים 16-25״.
ד״ר הלפרין מוסיף: ״מי שרוצה להשתמש במסרים האלו ירצה לייצר מוביליזציה של דעת קהל, מנהיגים שיירצו לקדם את המסרים״. הוא מאמין שיש עוד דרכים לעשות את זה: ״זה אפשרי גם בפלטפורמות שונות שדרכן עוברים מסרים כמו עמותות וארגונים. יש המון נסיונות ואני מאוד מאמין שתהליכי שלום מושפעים משמעותית מדעת קהל. היום למנהיגים פוליטים, לקדם תהליכי שלום זה מהלך מסוכן פוליטית ולפעמים פיזית, לכן ברוב המקרים זה קורה אחרי לחץ מתוך החברות שמהן הם באים״.
הוא מוסיף ומתריע על הסכנה בקשר עם יהדות ארה״ב: ״באופן כללי בקרה יהדות ארה״ב יש אתגר מאוד גדול כרגע ואני חושב שהדברים האלו מאוד שלובים האחד בשני, בעיקר כי הזהות של רובם היא יותר תומכת בעמדות דמוקרטיות והמיינסטרים הישראלי היום הוא מאוד ניצי. זה לא שאלה של איזו מפלגה, האתוס הבסיסי הוא ניצי וככל שהאתוס ניצי יותר, התפיסות של המיינסטרים הישראלי הן מאוד דיפנסיביות. זו תפיסה קשה ליהודי ארה״ב. באופן כללי החברה הישראלית הפכה מאוד לא סבלנית לביקורת גם פנימית וגם חיצונית וזה מייצר אתגר מאוד גדול גם בהקשר של הסכסוך הישראלי פלסטיני, גם בהקשר של יהודי ארה״ב״.
במחקר שעשו, נמצא כי כאשר יש התערבות בזיכרון והאמונות גם קבוצות שהיו חלק בסכסוכים הכי קשים ואלימים, ניכר שנראו שינויים בעת שינוי מנהיגות. ״אנחנו מוכיחים את זה ואנשים עברו דברים גדולים כשהמציאות השתנתה. אנחנו רואים שאפשר לצמצם את החשדות בשלושים אחוז ומגדילים סיכוי לשקול רעיונות חשובים להפסקת סכסוך״.
״האתגר הכי גדול שאני רואה״, הוא מסכם, ״הוא עבודה פנימית משמעותית שהחברה הישראלית צריכה לעשות. אני מקווה שאנחנו מתקדמים לשם. אנחנו מבדילים בין פטריוט תומך ישראל, רק מי שתומך במדיניות ישראלית לא משנה מהי ולהיות פטריוט שמאוד אכפת לו ממה שקורה לכן יכול ורוצה להסתכל על דברים בצורה ביקורתית. אנחנו מבינים שאם לא נדע להבחין, תישאר קבוצה מסוגרת, דיפנסיבית שמאמינה בצדקת דרכה אבל קשה לה לייצר שותפויות חיוניות״.
״משא ומתן לשלום, מקום לדאגה״
מומלצים
