לישון עם האויב
אלעד מורד חי במשך שנתיים וחצי עם פלסטינים ולבנונים בטירה בטוסקנה ולמד מקרוב על הכאבים והאתגרים של מי שחיים בצד השני של הסכסוך. השבוע הוא הגיע לאו״ם לספר על זה
השבוע באו״ם נערך אירוע שמוקדש לצעירים למען שינוי. הנואם המרכזי היה הישראלי אלעד מורד, היי-טקיסט שחי בניו יורק כבר שבע שנים ופועל מכאן גם בתחום ההסברה.
מורד הגיע לאירוע מטעם ארגון רונדינה והאיחוד האירופי: ״לפני שהגעתי לניו יורק חייתי שלוש שנים באיטליה לטובת מלגה שקיבלתי מארגון רונדינה והאיחוד האירופי, במסגרתה חקרתי ביחד עם סטודנטים נוספים קונפליקטים מכל העולם״.
רונדינה היא תוכנית מנהיגות מיוחדת באיטליה, תכנית לימודים בינ"ל במימון מלא המהווה חלק מארגון בינלאומי אשר הועמד לפרס נובל לשלום בעבר על פעולותיו לקידום השלום במדינות קונפליקט מרחבי העולם. בכל שנה מגיעים צעירים (עד גיל 27) בעלי תואר ראשון עם עניין במנהיגות, תקשורת, נושאים חברתיים ופוליטיים ובניהול ויישוב סכסוכים. בעיקר, מסבירים ברונדינה, מחפשים צעירים בעלי פתיחות לחיים עם "האויב" ( במקרה של הישראלים מדובר בפלסטינים ולבנונים).
התכנית כוללת מלגה ומגורים לשנתיים בכפר הציורי רונדינה שבטוסקנה, תואר שני מאוניברסיטה מקומית, הכשרה מעשית בתחום ניהול סכסוכים לימודי איטלקית לרמה שוטפת וחיים משותפים עם סטודנטים נוספים ממדינות הקווקז, הבלקן, אפריקה, קולומביה וכמובן המזרח התיכון. ״נציג האיחוד האירופי לאו״ם פנה אלי וביקש שאגיע להשתתף באירוע לצעירים למען שינוי״, מספר אלעד. ״באירוע סיפרתי על השירות הצבאי שלי בלבנון כלוחם ומפקד בסיירת אגוז, תיארתי את ההחלטה שהובילה אותי לעבור לטוסקנה ולגור עם ״האויב״. המטרה הייתה להציג באו״ם זווית ישראלית מרעננת על המצב, ועל הפרויקט שהשתתפתי בו באיטליה״. אל המפגש המיוחד הגיעו שגרירים מאירופה, אפריקה והמזרח התיכון. דווקא שגריר ישראל דני דנון, לא נכח במפגש.
מורד, 36, גדל בנס ציונה בבית ציוני להגדרתו. אחרי שהשתחרר משרותו הצבאי כצלף מפקד בסיירת אגוז, החל בלימודי כלכלה פוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. ״שם בנקודה ההיא החל גם המסע שלי לאיטליה״, הוא מספר. ״במהלך התואר השני הוקפצתי למלחמת לבנון השניה וכשחזרתי, התחלתי לשאול שאלות. אז״, הוא מסביר, ״כבר לא הייתי הילד בן ה-18 שהתגייס. הייתי כבר אדם שראה דברים בחיים ונפגש עם אוכלוסיות מגוונות והראש כבר מבין שאין נרטיב אחד, נכון וצודק. יש מקומות אחרים שגדלים על נרטיב אחר ועכשיו צריך לחפש דיאלוג״.
מורד באו"ם, השבוע.
עוד במהלך הלימודים הצטרף לכל מיני משלחות גישור מטעם מספר ארגונים שביקשו לחבר בין פלסטינים וישראלים למען קירוב והיכרות. ״כך יצאתי למסלול מעמיק יותר עם ה״סו קולד״ אויבים שלנו. לקראת סוף הלימדים״״ הוא מתאר, ״גיליתי את ארגון רונדינה שעושה עבודה עם האיחוד האירופי ואוניברסיטאות באיטליה ומגייס סטודנטים עם פוטנציאל מנהיגותי״. מורד הצטרף לארגון, נחת בטירה באיטליה וחלק חדר עם שותפו הלבנוני. במסגרת השהייה, התמקד בלימודיו באינטרס הכלכלי של הקונפליקט הפלסטינאי והישראלי. באוניברסיטת ג׳ון הופקינס בבולוניה. ״היינו שם שני ישראלים, שלושה פלסטינאים, לבנונים, אמריקאים, בוסנים, רוסים ואפריקאים.
״בחדרי חדרים״, הוא מספר, ״לחברי הפלסטינים והלבנונים וגם לי, לכולם קל להודות בטעויות, אבל עם קהל ומצלמה הכל משתנה וזה גם המקור של הקונפליקט הזה, של מי צודק. בחדרי חדרי אנחנו הרבה יותר פתוחים לקבל צדדים שונים. אני חושב״, הוא ממשיך, ״שהבעיה מתחילה בשני הצדדים, כי כל אחד חי עם נרטיב אחר לגמרי. המטרה היא להבין מאין מגיע הצד השני. ואז צריך להחליט, או שאתה נצמד לצד שלך או שאתה מנסה לבדוק אם אפשר למצוא את האיזון. בזכות הארגון הרווחנו שנתיים וחצי של בניית מערכת יחסים. יכולנו לקבל ולהבין אלו את אלו יותר לעומק. אחרי החוויה הזו אני מגיע ממקום מאוזן. היום קשה לאנשים לשמוע צד שונה משלהם אבל אני רק מספר על החוויה שלי ואני מרגיש שיש אוזן קשבת״.
הארגון קיים כבר 15 שנה ומעודד את הצעירים להבין קונפליקטים לעומקם, להתעמת ולהידבר עם מי שכנראה בשום סיטואציה אחרת, לא היו זוכים להכיר, ומשם להגיע לקהילות רחבות ולסייע להן לקדם ניהול אחר פתרונות לקונפליקטים של המדינות שמהן הם מגיעים.
כך עשה אלעד. מאיטליה הגיע לארה״ב, וחוץ מעבודתו בחברת ״ווק מי״, יצא בשם ארגון stand with us למסעות הסברה ברחבי היבשת כדי להציג תמונה ישראלית מרעננת של לוחם סיירת. ״רציתי להראות חייל ישראלי שרגיל היה לראות אויב ללא פנים, חי פתאום לצידם ואיך מאויבים חסרי פנים הם הפכו החברים הכי טובים שלי. רציתי לתת תקווה ולהסביר מורכבויות של פתרונות הסכסוך. מה שהבנתי בטוסקנה נתן לי דרך להגן על ישראל. מצאתי את עצמי גם הולך לא פעם להרצאות של , bds בלי להזדהות כישראלי, הלוא אני מדבר איטלקית שוטפת וכך הייתי ממגר שקר אחרי שקר״. מורד מתאר איך השיח הזה שהוא מוביל, זורע זרעים לחשיבה אחרת: ״כשאתה עומד מול קהל פנטי, לבוא לנסות ולהסביר שאין נרטיב אחד וספר היסטוריה שאתה קיבלת שונה מספר היסטוריה של הצד השני זה מחלחל קצת. המטרה היא שאותו אדם שמקשיב, יגיע הביתה וינסה להתעניין ולהעמיק, לעורר סקרנות כדי שאנשים יבינו שיש כמה אמיתות ולנסות לחבר הכל לתמונה מלאה״.
הרעיון אולי טוב, החוויה משנה חיים, אבל גם הוא מודה שהמציאות הרבה יותר מסובכת: ״בחממה הזו באיטליה הרבה יותר קל לשחרר נרטיב ושבטיות ומה שגורם לנו להתבצר בעמדתנו, אבל בעולם האמיתי אתה צריך לבחור לאן אתה לוקח את מה שלמדת ולהבין מול מי אתה עומד. הייתי צריך להחליט מה אני עושה מתי. מול קהל שקורא לנו אפרטהייד,אתה לא תמיד מצליח להוביל שינוי. בסוף צריך לחשוב מה הדרך לשנות את הדעה של כל אחד מהאנשים האלו״.
במהלך הלימודים באיטליה, ההיכרות עם חבריו הפלסטינים והלבנונים הייתה מורכבת, אבל ההבנה אלו את אלו, הייתה כך נראה, הדדית: ״בסך הכל הם מחפשים דברים די פשוטים, כמונו. הם רוצים לחיות בשלווה על פיסת אדמה שתהיה להם וגם הם מבינים שהם הקורבנות של עצמם. חשובה להם הכרה היסטורית באי צדק שנעשה להם, יותר מהכל. כבוד שהם חושבים שמגיע להם״.
השיח לא תמיד היה פשוט: ״בסופו של יום כל אחד הולך לישון עם המחשבות שלו ויש הרבה דברים שהם ניסו להציג כדי שנוכל לחיות בהרמוניה מסוימת, אבל אחרי שנתיים וחצי אני חושב שהם למדו להבין שההיסטוריה היא לא משהו שאני או אמי או סבי המצאנו ואנחנו לא רצינו מלחמה לכיבוש אדמה, אלא הייתה שרשרת אירועים שהם יצאו הקורבנות מהם. אני חושב שהם ניסו לא לשפוט את המורכבות הזו. יש שם איזושהי הנחה לעבר. הייתה האנשה מסוימת ואיזו הכרה שאנחנו מחפשים אותם דברים. יש כאן שני עולמות שחיים ביחד עולם שאפשר לבנות ויש מציאות קשה וזה האתגר״.
את החברים הוא פוגש בכל ביקור שלו לישראל. הם נפגשים במזרח ירושלים, מדברים, מתווכחים, אבל מבינים ומקבלים אלו את אלו. ״אז כולנו היינו קצת יותר תמימים ועלו רעיונות שונים על הידברות ולהבין איך אנחנו יכולים להגיע לפוליטיקה כי זו הייתה מטרה גם של הארגון. כולנו באיזשהו מקום עזבנו את הכפר באיטליה עם השאלה איך מגיעים להיות בעמדה של קבלת החלטות או להעביר את זה הלאה, במציאות זה הרבה יותר מורכב״.
גם אם לא פשוט, מורד ממשיך לעשות כל שביכולתו כדי לשנות את נקודת המבט. זו של העולם כלפי ישראל, זו של הישראלים כלפי הפלסטינים. ״הדבר היחיד שנותר לי לעשות מלבד להגיע לעמדת קבלת החלטות זה לעורר השראה אצל אנשים. המטרה היא לפתוח פתח צר, לתת לאור להיכנס קצת. אצל הרבה אנשים הפתח סגור הרמטית. אבל יש כמות לא מצומצמת של אנשים שרוצים לשמוע שיש עדיין תקווה. אני הייתי בעזה ואני אחזור גם מחר אם צריך״ הוא מסכם. ״אני לא תמים ומבין את המורכבות, אבל צריך להבין שיש אנשים בצד השני שחיים באותה סירה ואני ראיתי אותם ודיברתי איתם. אנחנו חיים בה במזרח התיכון והמציאות מעצבת את הרצון או היכולת שלנו לשנות משהו. איך אפשר לדבר על תקווה כשנופלים עליך טילים. כשמסתכלים על המורכבות הזאת מבחוץ, וחוקרים אותה לעומק כמו שעשינו במכוני מחקר של ג׳ון הופקינס ובולוניה, מבינים שיש כאן גם בעיה של תפיסה. אני לא אופטימי לגבי המזרח תיכון בשנים הקרובות, ויהיו עוד המון מלחמות לפני שיקום של דור חדש עם תפיסה שונה, פחות קיצונית, פחות מילטנטית, שמאפשרת לשים את כל המטען התרבותי וההיסטורי הכבד בצד, ויישב לדבר, ובאמת להתכוון לזה. ברודינה ובמכוני מחקר שהיינו בהם, מתכוננים ליום הזה. בינתיים אני כאן אעשה מה שצריך להגן על המדינה אבל גם לשמור על תקווה זהירה״.
אלעד מורד.
מומלצים
