החיים אחרי האוסקר
גיא נתיב הפתיע את כולנו בדיוק לפני שנה כשזכה בפרס האוסקר הנחשק עם סרטו ׳סקין׳. רגע לפני שטקס האוסקר ה-92 יוצא לדרך, הוא משחזר את החוויה ומתאר כיצד משפיעה הזכייה בפסל המוזהב על חייו של יוצר בהוליווד
בדיוק לפני שנה התרגשנו כולנו כשפסלון הזהב הנחשק ביותר הגיע לידיו של יוצר ישראלי בטקס האוסקר. הבמאי הישראלי גיא נתיב עשה זאת ובגדול: בטקס האוסקר 2019 הוא זכה בפסלון הזהב בפרס הסרט הקצר עם סקין, ואיתו בהרבה גאווה ישראלית. בראיון מיוחד ל׳ידיעות אמריקה׳, הוא מספר על השנה המוצלחת בחייו, שפתחה לו באופן רשמי את הצוהר כבמאי מן המניין בהוליווד: כיצד נחשף לסיפור על בריון ווידנר שקרא בעיתון הארץ בבית קפה תל-אביבי, ואיך יועץ ההשקעות שלו אמר לו שהוא מטורף בשעה שרצה לשבור כל החסכונות שלו כדי לממן את הסרט, אחרי שכל מפיק, מהמוכר ביותר ועד האנונימי, סגר בפניו את הדלת. גם היום, שנה אחרי, נתיב מקפיד להתמקד במה שחשוב לו באמת, הוא מדבר בלי סוף על סבו וסבתו ניצולי השואה מקיבוץ לוחמי הגטאות שהלכו לעולמם, ומשתף אותנו בגעגועים לישראל, בשנה הסוערת בחייו. עם הזכייה בפסלון ולידת בתו השנייה, אין ספק ש-2020 הציבה רף גבוה.
250 פסטיבלים, 70 פרסים ואוסקר אחד
כיאה לסרט שזכה באוסקר, סקין היכה גלים מסביב לעולם. הוא נמכר ביותר מ-40 מדינות, ביניהן: אוסטריה, ברזיל, קנדה, איראן, קאטר, דנמרק, צרפת, ארה"ב, יפן, פורטוגל, אוסטרליה, ניו זילנד, מדינות מאפריקה והיריעה קצרה מלהכיל. בשנה החולפת חתם הסרט הקרנות בלא פחות מ-250 פסטיבלים מסביב לעולם, שמתוכם קטף הסרט 70 זכיות בפרסים שונים, וכמובן אוסקר אחד. נתיב מספר כי לאורך השנה האחרונה הוא מקבל תגובות על הסרט בלי הרף בכל מדיה אפשרית: "אני משתדל לענות לכולם. אפילו איזה בחור איראני הציג לי איזה תסריט שלו לסרט קצר שכתב ושאל לדעתי. סקין חוצה יבשות, תרבויות ומגזרים. הוא מעבר לפוליטיקה." הוא מספר שמתוך מאות ההקרנות שנכח בהן, ההקרנה בארץ, בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה הייתה המרגשת מכולן: "מרגש להיות בארץ שלך, במדינה שלך, ולהקרין את היצירה שלך".
רעיון שנולד בשדרות יהודית
נתיב הגיע לארה"ב לפני כ-5 שנים בעקבות האהבה לג'יימי ריי ניומן, שלימים גם הפכה לאשתו ולאם שתי בנותיו: "ג'יימי ואני היינו בלונג-דיסטנס 4 וחצי שנים. היא שחקנית ואני רציתי להיות איתה. בוקר אחד ב-2013 לפני המעבר לארה"ב, ישבתי בבית קפה תל-אביבי בשדרות יהודית וחיפשתי נושא שיהיה לסרט האמריקאי הראשון שלי, משום שידעתי שהרזומה הישראלי שלי לא יעניין אף אחד באמריקה. במקרה נתקלתי בכתבה בעיתון הארץ עם הסיפור של בריון ווידנר, אותו פעיל ניאו-נאצי עם הקעקועים שעליו מבוסס הסרט. הייתי בשוק מהכתבה. מיד התקשרתי לג'יימי ולסבי וסיפרתי להם על הרעיון: סבא שלי אמר שזה סיפור מדהים, ולמעשה נתן לי את ברכת הדרך. בסיפור הזה יש גאולה ומסר של תקווה. מכאן החל המירוץ לתסריט: יצרתי קשר עם בריון ווידנר ואשתו. הם אמרו שאם אנחנו רציניים, אנחנו צריכים לבוא לפגוש אותם. ג'יימי ואני טסנו את כל הדרך, אני מישראל והיא מלוס אנג'לס לאלבקרקי שבניו מקסיקו כדי להיפגש איתם. ישבנו באיזה בית קפה שכוח אל שנראה לקוח מתוך סצינה של "שובר שורות". אני הייתי הישראלי הראשון שבריון ווידנר פגש אי פעם, וזו הייתה הפעם הראשונה שלי שניהלתי שיחה עם פעיל ניאו-נאצי לשעבר. הייתה לנו שיחה אנושית ויפה. בריון ואשתו חתמו על מפית את זכויות היוצרים ומשם היה לי אור ירוק להתחיל לכתוב את התסריט וכך נולד סקין.
הדרך להפקת הסרט, הייתה כבר מעט יותר מסובכת. כאשר נתיב עבר עם התסריט של סקין מפיק אחר מפיק, נטרקה בפניו הדלת שוב ושוב בטענה ש"לעשות סרט על ניאו-נאצים בארה"ב לא יתפוס, והם גם בכלל לא כאלה רבים", נאמר לו. "הייתי מאוד מתוסכל כי מצד אחד קיבלנו המון "לא", ובמקביל גם צצו כל מיני הצעות בארץ. ג'יימי ואחי גיל הציעו הצעה שטרפה את כל הקלפים: "המומחיות שלך היא סרטים קצרים, למה שלא תיצור סרט קצר על סקין שיפיח חיים בסרט הארוך?" ההצעה התקבלה ונתיב לא וויתר: "משם ניסיתי לקחת את הסיפור ולקמט אותו לסרט קצר. שותפי לכתיבה שרון מימון התקשר אליי ואמר לי: "יש לי רעיון שיביא אותנו לאוסקר". נתיב וג'יימי החליטו שהם הולכים על כל הקופה: כתבנו תסריט קצר ותוך שבועיים החלטנו להפיק ולשים את כל הכסף שיש לנו. הלכתי ליועץ ההשקעות שלי ואמרתי לו שג'יימי ואני הולכים לשבור את כל החסכונות שלנו בשביל לעשות סרט. יועץ ההשקעות אמר לי: " אתה מטורף! בשביל סרט?" אמרתי לו: "תקרא את התסריט". הוא בתגובה אמר לי: "אני לא נוהג לעשות דברים כאלה, אבל תביא לקרוא". הוא קרא ולבסוף השתכנע. זה היה הימור מטורף".
העבר הגיע להווה
נתיב מתאר את הסצנה שהכי נחרטה בו מהסרט: "בתחילת הסרט מתקיימת תהלוכה של ניאו-נאצים שטופי שנאה עם לפידים ושלטים על גשר בעיר קינגסטון. הבאנו 300 ניצבים לסצנה הזאת. כשראיתי אותם הולכים עם לפידים וקוראים קריאות נאציות אל מול החבורה של המפגינים אפרו-אמריקנים חשבתי שאני נמצא בהפגנה אמיתית. זה היה כל כך מוחשי ומפחיד. הסצנה בסרט דימתה הפגנה ניאו-נאצית אמיתית שהתרחשה באותה העיר בשנת 2009. בריין ווידנר (הפעיל הניאו-נאצי) ודריל דריל למונט ג'נקינס (הפעיל האפרו-אמריקני) האמיתיים הגיעו לסט, ישבו ליד המוניטור ופרצו בבכי. מי היה מאמין שאדם ששנא שחורים בכל רמ"ח איבריו ופעיל זכויות אדם שחור יהפכו לחברים הכי טובים?"האירועים הגזעניים שהתרחשו באמריקה בשנים האחרונות הפכו את סקין לרלוונטי יותר מאי פעם: "טראמפ נבחר לשלטון, הייתה את עצרת איחוד הימין האמריקאי בשרלוטסוויל ב-2017. ארה"ב התפוצצה מגזענות. היו גם אירועי שנאה כלפי יהודים כמו הטבח בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, וגם אירוע הדקירה במונסיי רק בחנוכה האחרון. כשניגשתי עם התסריט לכל מיני מפיקים הם אמרו לי ש"אין ניאו-נאצים בארה"ב", זה פשוט לא נכון - הניאו-נאצים חיים ובועטים. אני מאוד מודאג מהאנטישמיות, פעם הרגשתי יותר בטוח להיות יהודי בארה"ב. לדבריו, בישראל המצב אינו שונה: "גם אנחנו לא חפים. בישראל יש גזענות כלפי אתיופים, חרדים, חילונים, מזרחים, אשכנזים וערבים. הכל מתחיל בחינוך: בסקין הקצר אב מגלח את הראש לבן שלו. הוא מחנך את בנו למשהו מסוים והוא מחקה אותו. הילדים שלנו הם כמו ספוג - אם מחנכים אותם לנשאה הם גם יגדלו להיות כאלה. שני הסרטים נוצרו מתוך אמת, ושניהם משלימים אחד את השני: הקצר מדבר על נקמה של אדם שחווה גזענות על עורו, והארוך הוא מדבר על תהליך פיזי ונפשי של התנקות״.
משהו בחיבור בין המציאות המתגבשת לתמונת המצב שמוצגת בסרט התחבר בסופו של דבר: ״לא התקבלנו בהתחלה לפסטיבלים "סאנדנס" וברלין. פתאום כל המפיקים והפסטיבלים שאמרו לנו "לא" בהתחלה היו מעוניינים בסרט. אחר כך קנו אותנו ופתאום קיבלנו ידיעה שהתקבלנו לחמישיה של האוסקר. זה היה טירוף".
הפתק בכיס
נתיב ואשתו כלל לא חשבו שהם יזכו בפסלון: "לא היינו פייבוריטים. הסרט שלנו הוא לא סרט אוסקר קלאסי. הוא נוגע בתכנים שהם אגרוף לבטן הרכה של הקהל הלבן המבוגר, שהוא לרוב זה שמצביע עבור הסרטים. הגענו לחמישייה לאוסקר, ואמרנו לעצמנו "גם זה מכובד מאוד". הגענו לטקס משוחררים בידיעה שאנחנו לא הולכים לזכות. ג'יימי אמרה לי: "תשמע, אני אשים לך פתק בכיס עם שניים-שלושה משפטים למקרה שנזכה ותצטרך לדבר אז שלא תהייה בהלם מדי". כשהקריאו את השם "סקין" בטקס השוק היה כזה היסטרי: חווינו התפרצות אנרגיה על הבמה שלא ניתן לתאר במילים. יש לך בערך 30 שניות חד-פעמיות על הבמה שבהן אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה לעולם: יצא ממני פשוט: "לילה טוב ישראל", בעברית. זה כמובן לא היה מתכונן. ג'יימי כמובן גנבה את ההצגה".
לאורך כל הראיון נתיב לא מפסיק להזכיר את סבו וסבתו, ראובן וריטה ז"ל, ניצולי שואה מקיבוץ לוחמי הגטאות, שהיוו דמויות משמעותית בחייו: "סבא וסבתא שלי שניהם בצ׳נסטוחובה בפולין. כל אחד מהם שרד את השואה בדרכו שלו והם נפגשו אחריה בעלית הנוער ועלו לארץ לקיבוץ לוחמי הגטאות. סבא ראובן החליט שנקמה הכי חזקה כלפי הנצאים היא להקים משפחה ולעשות ילדים ונכדים. אני לא גדלתי על גיבורים כמו סופרמן וספיידרמן, סבא וסבתא הם גיבורי העל שלי. סבא אמר לי שכקולנוען יש לי את הכלים לספר סיפור. בגלל זה אני עוסק בזה. אני בוחר בלספר סיפור עם מסר. זו גם אחת מהסיבות שבגללה בחרתי לעסוק בסרט על גזענות. אשתי ג'יימי אמרה ברגע הזכייה שלנו: "הסרט הזה מוקדש לעלמה, בתנו בת ה-5 חודשים. שתגדלי לעולם שבו לא קורים כאלה דברים". "את הסרט הקדשתי לסבי, שלצערי הלך לעולמו בגיל 94 לפני צאת הסרט, ולא זכה לצפות בו לפני מותו".
ערכו של פסל
"ברגע שזכית באוסקר אתה לא אמור לנוח על זרי הדפנה. הזכייה רק נותנת לך דרייב אדיר ליצור משהו נוסף. סקין הוא כרטיס הביקור שלי בהוליווד, מכאן יש חותמת רשמית שאפשר להמשיך וליצור". "כתבתי תסריט לסרט שנקרא "הרמוניה" יחד עם נועה ברמן הרצברג, שהיא חברה ותיקה מימי לימודי הקולנוע שלנו, המגולל את סיפורה של סבתי: סבתא ריטה הייתה ניצולת שואה בת 55 כשהחלו להופיע אצלה דכאונות ופוסט טראומה בעקבות השואה. היא הכירה דרך הקוסמטיקאית שלה אישה כריזמטית שמאוד השפיעה עליה. בהמשך התברר כי היא ראש של כת בירושלים שנקראת "הרמוניה". סבתא נבלעה לעולם של הכת: היא עזבה את סבא, וניתקה קשר עם המשפחה. ראש הכת, ששמה נגה לורד, בעצם העבירה את הנשים מירושלים לחווה מבודדת בוירג'יניה, ושם סבתא שלי חיה. בסרט היא הייתה יד ימינה, ורואים כיצד הבנות שלה מנסות להציל אותה. בהמשך היא הלכה שם לעולמה. אני עובד על הסרט יחד עם אורן מוברמן, שמפיק אותו. הוא המנטור שלי, קולנוען מבריק ויוצר ענק. אנחנו בשלבי הליהוק עם שמות שחלמתי לעבוד איתם".
"חיבור נוסף שהיה לי הוא עם חברת 'קשת אינטרנשיונל'ס". אנחנו מפיקים סרט על ג'ולי ג'ונסון, שהיא הפעלולנית הראשונה בהוליווד. היא עשתה מהפכה משום שהמקצוע הזה היה שמור לגברים בלבד. זה ההיפוך לסרט "היו זמנים בהוליווד". מאז שנות ה-80 היא גילמה את וונדר וומן האישה הביונית, המלאכיות של צ'ארלי". סרט נוסף שאביים נקרא "צ'אלנג'ר", בשיתוף עם ניקול פרלמן ,התסריטאית של שומרי הגלקסיה. צ'אלנג'ר הייתה חללית אמריקאית ששוגרה לחלל בשנות ה-80 במסגרת המרוץ לחלל שהתרסקה. הייתה עליה בין היתר מורה שאימנו כדי שתעביר את השיעור הראשון בחלל. לאחר ההתרסקות אמריקה כולה הייתה בהלם. נשיא ארה"ב דאז, רייגן הקים ועדת חקירה. אחד מהחוקרים היה ריצ'ארד פיינמן, פיזיקאי יהודי שזכה בפרס נובל על חקר האטום. הוא היחיד שאמר בריש גלי שנאס"א פישלה, בניגוד לכל הועדה שניסתה לטייח זאת. התסריט מתמקד בימי החקירה אחרי החשיפה של פיינמן שהיה בלאגן היסטרי. אנחנו בשלבי הליהוק".
אוסקר 2020
טקס פרסי האוסקר ה-92 ייערך בסוף השבוע הקרוב, ומהן התחזיות על פי הבמאי? "הסרט הכי טוב בעיני בקטגוריית הסרט הזר הוא "פרזיטים". סרט מבריק בכל מובן אפשרי שמדבר על עולם של עניים, עשירים ומעמדות. גם "1917", המתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה, שמעבר להישג הטכני של הצילומים שלו, הוא הסרט שמעיף את המוח. הסיפור הוא אנושי ומרגש, וגורם לצופה להרגיש כאילו הוא נמצא בשוחות עם החיילים. גם הסרט "סיפור נישואים" של הבמאי נוח באומבך עם תסריטאי ובימוי מצוינים. "ברוד'רס" יזכה לדעתי בסרט הקצר הטוב ביותר. התסריט אנושי מרגש מינימליסטי.
והוא לא שוכח את ישראל: "אני מאוד מתגעגע לארץ. אני מגיע לביקור פעמיים בשנה, שואב אנרגיות מהחברים והמשפחה. בבית בלוס אנג'לס אני דואג להתעדכן בחדשות על בסיס יום-יומי ושומע מוזיקה ישראלית ברכב. יש לי ביקורת על ישראל כמו כולם, אבל אני מאוד גאה בה ובמי שאני. אני מקווה לעשות גם סרטים ישראלים בהמשך".
