אז איפה הבית שלנו?
הקורונה גרמה לישראלים רבים המתגוררים בחו"ל לשאול את עצמם את השאלה הזו ולגלות שהתשובה לא פשוטה
עד שהגיעה הקורונה מעולם לא הבנו כמה הבית שלנו חשוב, ויותר מכך – עד כמה הוא משמעותי לזהות
שלנו. לפתע פתאום נאלצנו כולנו, בכל העולם, להיכנס הביתה, לסגור דלתות ולהתנתק מכל מה שבחוץ. לחיות בפנים, אבל מחוץ לחיים הרגילים שלנו.
אבל מהו בית? האם זהו רק מבנה פיזי, מקום שגרים בו כרגע ומחר אולי נגור במקום אחר ? האם אנחנו תיירים בבית שלנו או מרגישים שזה המקום שבחר נו לחיות בו? כמעט מיליון ישראלים המתגוררים כיום מחוץ לישראל עומדים מול השאלות האלה, ולע תים מתקשים לתת תשובות - בעיקר לעצמם. איפה הבית שלי? האם הבית שלי בישראל או במדינה שאני גר בה כיום? האם הבית שלי מגן ושומר על הזהות שלי,
בבחינת "ביתי הוא מבצרי", או שמא הבית מגביל אותי מלעשות דברים שאני רוצה לעשות.
אז איפה הבית שלך? את השאלה הזו אנחנו שואלים לאורך השנים, במפגשים שונים, עשרות אלפי ישראלים שפגשנו מחוץ לישראל. חלקם הגדול השיבו: "אנחנו גרים מחוץ לישראל אבל בחוויה שלנו הבית הוא בישראל" והיו שאמרו: "הגוף שלנו נמצא פיזית מחוץ לישראל אך ליבנו בישראל". וכך הם
"הולכים עם וחיים בלי", גרים בחוץ, אך חיים את הנעשה בחברה הישראלית, בפוליטיקה, בכלכלה ובתרבות שלה. לעתים הם אף מעורים במתרחש בארץ יותר מחלק מהיושבים בציון.
כדאי היה לבצע מחקר איכותני על הפוסטים שכותבים ישראלים החיים בחו"ל לפני נסיעה לביקור בישראל. צירופים כמו:
"נוסעים הביתה", "הגענו הביתה", "חזרנו הביתה", חוזרים ובולטים בהם מאוד. זמרים ישראלים, שדרנים מהטלוויזיה הישראלית, מאמנים וסופרים מדווחים כי ההופעות שלהם בארצות הברית זוכות לתהודה וקהל ישראלי רב מגיע למפגשים שהם עורכים. שדרנית טלוויזיה סיפרה לנו שהייתה המומה לגלות שהקהל שהגיע להרצאה שלה בארצות הברית, שהתקיימה בעברית, הגיב, התווכח וגילה ידע הרבה יותר ממה שקורה בהופעותיה בישראל. סופרת סיפרה לנו כי מפגשים שערכה על הספר, בעברית, מילאו אולמות רבים בארצות הברית ואחוזי המכיר ה של הספר בעברית היו גבוהים יותר בארצות הברית מאשר בארץ.
האם במשבר הנוכחי, מהגדולים שחוותה האנושות בתקופתנו, משתנה תפיסת עולמם של הישראלים החיים מחוץ לישראל? אין ספק שימי הקורונה חידדו את השאלות בנושא. כך למשל, ניתן לראות כי ישראלים החיים מחוץ לישראל מעלים ברשתות החברתיות בעיקר כתבות מישראל על הקורונה ועל הסגר, ומיישמים באזור מגוריהם את כללי "עשה ואל תעשה" הנהוגים בארץ, כאילו הם חיים בישראל.
האם כאשר הבסיס הכלכלי שלנו מתערער, מערכת הבריאות בארה"ב ובאירופה מתקשה לעמוד בנטל,ונראה לכאורה שבישראל יש שליטה טובה יותר על המגיפה – האם בעת הזו מתמוססת לפתע בקרבנו, החיים בחו"ל, תחושת הביטחון שאנחנו רגילים לחוש הנובעת מכך שאנחנו חיים פה בלי הפיגועים, המלחמות והלחץ? האם הבידוד שנכפה עלינו מדגיש ביתר שאת את הריחוק מהמשפחה והחבר ים
ומערער את תפיסת עולמנו לגבי ההחלטה שלנו לגור מחוץ לישראל ולא בישראל.
והשאלה הגדולה ביותר שישראלים הגרים מחוץ לישראל צריכים לשאול את עצמם היא איפה נמצאים ילדיהם בהקשר הזה. איפה הבית שלהם? עד כמה החוויה האישית של הוריהם, שגדלו בארץ, משפיעה על הילדים ומעצבת את אישיותם, כמי שגדלים מחוץ לישראל? כששואלים את הילדים האלה, מגלים
שעל פי רוב הם, בשונה מהוריהם, מרגישים שביתם נמצא במקום שבו הם חיים – אם זה בארצות הברית, באירופה, או בכל מקום אחר שבו הם חיים. מבחינתם שם הבית שלהם.
בסדנאות "לי זה לא יקרה", העוסקות בשינוי חשיבה ותפיסה בהקשר לדור השני של ילדים להורים ישראלים הגדלים מחוץ לישראל, אנו פוגשים הורים רבים המתמודדים עם שאלות הקשורות לזהות ולשייכות של ילדיהם. הם מגלים שם שגם אם הילדים אוהבים לבקר את המשפחה בישראל ונהנים
מאוכל ישראלי – מבחינתם ישראל היא לא הבית.
אלו תובנות המערערות פעמים רבות את תפיסת העולם של ההורים ומייצרות מפגש קשה וכואב עם המציאות, אך יש בכך גם הזדמנות לשינוי: ללמוד ליהנות ממה שיש במקום החדש, ולפתח יכולת אמיתית לגעת במה שאין - מה שהשארנו מאחור ולא יהיה לנו ולילדים שלנו. להתבונן בעיניים פקוחות
לרווחה בחוויה של חיבור אמיתי למקום שבו ילדינו תופסים בית, זהות ושייכות.
יהודה עמיחי כתב "האדם יוצא מהבית והבית אינו יוצא מן האדם". על מדינת ישראל לזכור זאת, אם חשוב לה המשך הקשר עם יהדות העולם. ילדי הישראלים הגדלים מחוץ לישראל הם הפרטנרים הטבעיים שעל ישראל לחזק ולשמר - שהרי ישראל והקשר איתה הם חלק מהבית בו הם גדלו, גם אם
הם מתגוררים במקום אחר.
