ההיסטוריה של הקורונה
קוביד-19 יוצרת הזדמנות לספר לקורא של המחר מי אנחנו כחברה אנושית ואולי כאן תחשפנה לא רק התכונות המכוערות. ניתוח היסטורי מיוחד
"השנה היא 1398 ומגפה עולמית מטילה אימה על אזרחים במזרח ובמערב. הסגר מוטל על אוניות ועל כלי שיט שמגיעים ממקומות נגועים".
משפט זה לא נלקח מטקסט קדום על המגפה השחורה, אלא מתעד מצב עניינים עכשווי, של המגפה העולמית הידועה בשם "קוביד 19" – או קורונה. מדוע, אם כך, השנה המצוינת בו היא 1938 ולא 2020? מהיכן נובע התאריך שמתייחס למאה ה-14 ולא למאה הנוכחית? האם זה בשל הדמיון הרב בין שתי המגפות?
ובכן, מתברר שההיסטוריה לא רק חוזרת על עצמה, אלא שבאופן אירוני משהו שנת 2019 היא בדיוק שנת 1398 על פי לוח השנה הפרסי שבהתאם לו מתנהלת איראן גם כיום. זהו לוח שנה שמשי שנחשב למדויק יותר מלוח השנה הגרגוריאני שעל פיו מתנהלים רבים מחלקי העולם, ועל פיו אנחנו נמצאים כעת במאה ה-14.
בתקופה זו כתב ג׳פרי צ’וסר, מי שנחשב לאבי הספרות האנגלית, את "סיפורי קנטרברי" המספרים על קבוצת צליינים, עולי רגל, שנטשו את לונדון הנגועה במגפה השחורה והחליטו לעלות לקברו של קדוש נוצרי בקנטרברי הנמצאת בדרום הממלכה. כדי להעביר את המסע בנעימים, מציע הארי ביילי, המארח והמדריך של הצליינים, לערוך תחרות ספרותית. הצעתו יוצאת אל הפועל והוא משמש כשופט. מדי יום מספר צליין אחר מהחבורה סיפור, ואחד מהם הוא סיפורו של המחלן, מלשון ״מחילה״ (על פי תרגומו של שמעון זנדבנק). בימי הביניים, תפקידו של המחלן היה לנדוד ברחבי הממלכה, להטיף מוסר ולמכור כתבי מחילה נוצריים, מסמכים משפטיים שרכישתם על ידי החוטא מביאה עמה פדיון מחטא ופטירה מעונש בעולם הבא. המחלן בסיפורו של צ'וסר הוא איש רודף בצע המוכר את כתבי המחילה כדי למלא את כיסו ולהרוויח על חשבונם של המאמינים.
המחלן מספר על שלושה חברים הוללים בימי מגפת המוות השחור באנגליה, הרואים את גופת אחד האנשים המוכרים להם מובלת לקבורה, כנראה לאחר שנדבק במגפה. הם נשבעים זה לזה בשבועת אמונים, במטרה משותפת להרוג את המוות. בחיפושיהם אחריו הם נתקלים בזקן מופלג, שאומר להם שפגש את המוות קבור ליד עץ בהמשך הדרך. כשהם מגיעים למקום הם מגלים אוצר קבור ליד העץ. כנראה הוחבא על ידי אחד הנמלטים מהמגפה, בעקבות החשש שהתגלה בימינו כמוצדק ולפיו חפצים יכולים להעביר את הנגיף. שלושת ההוללים שוכחים את נאמנותם לחברות ולחברים, ובסופו של דבר הם הורגים איש את רעהו בשל תאוות בצע; הם אכן מצאו את המוות שאותו יצאו לחפש.
לימים ניכרה השפעת סיפורו של המחלן על הסופרת האנגלייה ג'יי קיי רולינג, ששילבה אותו בספרה השביעי והאחרון בסדרת הארי פוטר, שבו יוצא פוטר להרוג את לורד ווֹלְדֶמוֹרְט. כידוע, "מורט" פירושו בצרפתית "מוות", ומכאן שהארי יוצא להרוג את המוות עצמו. בנוסף, בספר השביעי בסדרה שזור מעשה בשלושה אחים, וריאציה לסיפור המחלן, כפי שרולינג עצמה התוודתה בראיון כשסיפרה על השפעתו של צ'וסר על כתיבתה. אצל רולינג, שניים משלושת האחים צמאים לכוח ורוצים לגבור על המוות, אך הוא מביס אותם וגובה את חייהם. רק האח השלישי, שאינו מבקש לנצח את המוות אלא לחיות ללא חשש מצלו מטיל האימה, מתכסה בגלימת היעלמות שמאפשרת לו לחיות חיים ארוכים ומלאים עד היום שבו הוא מסיר את הגלימה ומעביר אותה לבנו. הסיפור של רולינג, כמו הסיפור של צ'וסר, חושף תכונות אנושיות, מכוערות בעיקר, המתפרצות מול אלמנט מאיים הנמצא מעבר לשליטתנו.
נדמה כי לא רק לוח השנה הפרסי מתעתע בספירת השנים, נדמה שההיסטוריה עצמה מתעתעת וחוזרת על עצמה. קווי הדמיון בין שתי המגפות מעלות שאלות על אודות הסיפור שאנחנו מספרים בעקבותיהן ביחס להשלכותיהן על חיינו. כל מגפה אמנם מתייחדת בסיפור שאותו היא מספרת. ואכן, בשפה האנגלית, המילה "היסטוריה" מכילה בתוכה את המילה "סיפור" (story), נראה כי אנו כותבים כעת את הסיפור עבור הקורא של מחר, ולסיפור שאנו מספרים יש חשיבות רבה בבניית הזהות שלנו. קוביד-19 יוצרת הזדמנות לספר לקורא של המחר מי אנחנו כחברה אנושית ואולי כאן תחשפנה לא רק התכונות המכוערות.
ד"ר גילה אלוני - מחברת ועיתונאית, עורך חבר לשעבר, פרספקטיבות מימי הביניים
