מחול האותיות בשיקגו
איך הופכים חיים של הסגר, שהייה בבית וריק לחיים מלאי חשיבה ועניין? נתיבה כפתורי יודעת איך להפוך לימון ללימונדה. בעידן הקורונה, החלה חנה ענבר ללמד בישראל באמצעות זום. נתיבה כפתורי חיברה עולמות, עשתה קישורים בין אנשים בשיקגו וישראל ויצרה קבוצת לימוד חדשה בשם "מחול האותיות" לחברותיה, בהנחייתה של ענבר הנפלאה. התמזל מזלנו ומזה שלושה חודשים אנו מגלים מחדש את המרקם הסיפורי המדהים במקרא. מתגלה בפנינו עולם ומלאו, מידע נשגב שהאותיות אוצרות ומעניקות לסיפור הפשוט רבדים מפתיעים של משמעויות ותובנות.
ענבר, כשמה כן היא, יעלת חן מרצה בלתי נשכחת, מעניינת, קולחת, רהוטה, ייחודית, בעלת הומור וקסם אישי. מעל לחמישים משתתפים מחוללים עימה את מחול האותיות ומאזינים בקשב לרעיונותיה היצירתיים והעמוקים. כל יום שלישי בשעה 12:00 ענבר, ממוללת את אותיות התנך ושוזרת בתוכם ציטוטי שירה ספרותיים. לדוגמא: לסיפור המצמרר על עקידת יצחק הביאה קטע מבראשית של יהודה כפרי, קטע משירו של דוד אבידן וקטע מתוך "ירושה" של חיים גורי: " יצחק כמסופר, לא הועלה קרבן, הוא חי ימים רבים, ראה בטוב, עד אור עיניו כהה. אבל את השעה הוא הוריש לצאצאיו, הם נולדים ומאכלת בליבם."
המשוררים הישראלים מביעים את השבר במציאות הישראלית לאורו של סיפור העקידה. במסגרת השיעור, אנו צופים בהנאה במחול שמבצעות האותיות מאחורי הקלעים ומגלים את קרבת משפחתם של חילופי האותיות בשורשים. דוגמא אחת לדואליות מיני רבות היא השרש פסל. מחד, לפסוק "לא תעשה כל פסל וכל תמונה״ קונוטציה שלילית אך לפסוק "פסול לך לוחות ראשונים" קונוטציה חיובית. משמעויות המילים לפסול, לפלס וספל מביעות צמצום. בפיסול אנו מורידים חלק מהשלם, בפילוס הדרך אנו מתעלמים מכל הסביבה ומתייחסים לחלקה הצר של הדרך, הספל מצמצם את כמות המים שנשתה לרוויה. לאחר השיעור שוחחתי עם חנה ענבר והרי השיחה לפניכם.
למילה הספרותית הייתה נוכחות חזקה בביתה של חנה ענבר, ביתם של הסופר יוסל בירשטיין ואשתו, מרטה מרגרט, מרגנית. בשנת 1936, בהיותו בן 16 היגר אביה מפולין לאוסטרליה עם אחות צעירה ממנו, כדי לחבור לסבו וסבתו שהיגרו לשם כמה שנים קודם לכן. יתר בני המשפחה – אב, אם, אח ואחות צעירים - נספו בשואה. הוריה של אימה היו "אוסט יודען" שהגיעו לגרמניה מפולין ועסקו ברוכלות. בשנת 1936, עם עליית היטלר לשלטון, אספו את ארבעת ילדיהם והיגרו גם הם לאוסטרליה. הוריה של ענבר נישאו במלבורן, אוסטרליה.
ענבר, הבת הבכורה, נולדה באוסטרליה ובהיותה בת שנתיים עלתה המשפחה לארץ. היה עליהם לבחור אם להתיישב בקיבוץ מצובה שנוסד ע"י עולים מהונגריה, או בקיבוץ גבת שנוסד ע"י עולים מפולין. מרק הקרופניק שהוגש לאביה בחדר האוכל של קיבוץ גבת הוא שהכריע את הכף: קיבוץ גבת! כיוון שהגיעו מאוסטרליה, ארץ הכבשים, הוצב האב בדיר הכבשים כרועה צאן, אף שבכל שנותיו באוסטרליה לא ראה אפילו את קצה זנבה של כבשה. וכיוון שאוסטרליה היא ארץ דוברת אנגלית, נעשתה האם המורה לאנגלית של בית הספר בקיבוץ. ענבר סיימה בקיבוץ את בית הספר היסודי, ואז עברו הוריה להתגורר בקריית טבעון, שם הוצעה לאביה עבודה כפקיד בבנק. "כיוון שאתה רגיל לספור כבשים," אמרו לו, "תספור עכשיו כסף." בקריית טבעון סיימה ענבר את התיכון. בצה"ל היא שרתה תקופה כמראיינת פסיכוטכנית, ובסיומה של אותה שנה, כשהיא רק בת 18, נישאה לבעלה הראשון, וילדה מייד שני ילדים תוך שהיא משלימה תואר ראשון בספרות אנגלית וספרות השוואתית. "לא היה לי מושג למה בחרתי בתחומים האלה, ולא נתתי לעצמי דין וחשבון מה אני הולכת לעשות איתם". חברה הציעה לה להחליף מורה שיצאה לחופשת לידה בבית ספר "החייל" בשכונת התקווה.
ענבר נעתרה להצעה. אבל כבר בשיעור הראשון התחילו התלמידים להתעופף באוויר ולהתנדנד כמו קופים בין הקורות שחצו את תקרת הכיתה מקיר לקיר. הרעש היה נוראי. בהפסקה ניגשה אליה חברתה וייעצה לה לשכוח את כל מה שלמדה על חינוך, לאזור את כול כוחות הרשע והזדון ולהיכנס לכיתה כשטן בכבודו ובעצמו. לשמע עצה זו גמלה בה החלטה שעבורה - תם עידן ההוראה. את התהפוכות שאפיינו את חייה מייחסת ענבר לפגישות מכוננות שהיו לה עם מה שהיא מכנה "מלאכי שרת" שניקרו על דרכה. כמה מהם התחזו דווקא למלאכי חבלה, כמו אותה חברה בוגדנית שלקחה מחנה את חברתה הטובה, וממנה את חברתה שלה, וכן הלאה. פעם ערכה אותה חברה בוגדנית מסיבה לכל חברותיה הנוכחיות, החברות לשעבר והחברות לשעבר-לשעבר.
באותה מסיבה נוצרה ידידות בין חנה לבין אחת מן ה"לשעבריות" האחרות, אישה שבאותה תקופה הייתה אחראית על קורס תכנות שהתקיים בבנק לאומי. המועמדים לקורס הזה נדרשו להיות מתחת לגיל 30, ובעלי תואר במדעי הטבע או החברה. ענבר כבר הייתה אז בת 35, ובוגרת מדעי הרוח. בזכות הידידות החדשה הזאת הסכימו בבנק לאומי למחול לה על שני ה"עוונות" האלה, ולתת לה הזדמנות לגשת לבחינת הכניסה.
כך נורתה יריית הפתיחה של קריירה בת 30 שנה בהייטק. זמן קצר לאחר שהתחילה חנה לעבוד כמתכנתת היא התגרשה מבעלה הראשון ועזבה את הווילה שלהם כשהיא לוקחת עמה רק את ארבעת הילדים ואת החוט-המאריך המיתולוגי.
זמן לא רב אחר כך הצטרף לחייה ולחיי ילדיה בן זוגה הנוכחי, בני לפיד. בשנת 2000, כאשר ילדיה כבר בגרו ויצאו כולם מהבית, הופיע בחייה של חנה מלאך שרת נוסף בדמות תקר בגלגל שהתרחש בצומת רעננה, ממש מול פיתחה של הפנצ'רייה המקומית. תוך שהיא ממתינה לתיקון הגלגל, פגשה שם מכר ותיק שבעבר הרחוק עבד עמה במחשב של בנק לאומי, ובאותה עת כבר עבד בחברת "אמדוקס" שבניין משרדיה נמצא ממש מאחורי הפנצ'רייה.
באותם ימים, כך למדה חנה מפיו של המכר הוותיק, חיפשה אמדוקס אנשי מחשב בעלי מיומנות דומה לשלה, עבור פרויקט בארצות הברית. לא היה לחנה שום עניין ברילוקיישן, אך בשל התור הארוך של מכוניות שהמתינו בפנצ'רייה לתיקון, היא נעתרה להצעתו של אותו מכר לשתות עמו קפה בקפטריה של אמדוקס, שהייתה ממוקמת, בלי כוונה, מול מחלקת משאבי האנוש של החברה. מתוך עניין אקדמי גרידא נכנסה חנה לשם כדי לשאול פרטים על אותו פרויקט – ובבת אחת מצאה את עצמה בעיצומה של סופת טורנדו שבתוך שלושה שבועות הנחיתה אותה ואת בן זוגה בשמפיין אילינוי לתקופה של שנה, שמבלי משים הפכה לשלוש-עשרה שנים.
ענבר חונכה במערכת החינוך החילונית בארץ, שהתנ"ך נלמד בה יותר כתעודה היסטורית שאמינותה מפוקפקת מאשר כספר חכמה. בשלב מסוים בחייה, כמו הרבה מבוגרי החינוך החילוני בארץ, התחילה להתעניין בבודהיזם. אבל כמו שמסופר בספרו המפורסם של פאבלו קואלו "האלכימאי", היא בסופו של דבר הגיעה למסקנה שהאוצר נמצא בחצר ביתה. מייד נקרה על דרכה מלאך שרת נוסף בדמותו של מורה מצוין בשם אריאל אטד, שלימד את פרשת השבוע תוך שהוא "משתף" בדיון את דבריהם של חכמי הזוהר. הלימוד הזה הפעים את חנה שחשה שהיא יוצאת למסע מרתק.
לשמע דבר נסיעתה הפתאומית לאילינוי, ייעץ לה המורה להתחיל לקרוא את ספר הזוהר בעצמה, תוך שהוא מבטיח לה שגם אם נדמה לה שהיא לא מבינה דבר, פתאום, ברגע מסוים, יתחילו הדברים להתבהר לה, כפי שאכן קרה. הוא גם הנחה אותה לאסוף קבוצה של דוברי עברית באילינוי וללמד אותם את פרשת השבוע, כשהוא מצידו מקיים איתה מידי שבוע שיעור טלפוני. ענבר שילבה את עבודת ההייטק באילינוי עם הנחיית ספרות עברית בחוג הספר העברי בשיקגו, השתתפות בערבי שירה ולימוד תנ"ך. בשלב מסוים, עם שובה ארצה
בסוף 2013, נקעה נפשה מתכנות והיא החליטה להקדיש את זמנה לחקר המשמעויות היותר נסתרות של הטקסט התנכי. בשיעורים שהיא מקיימת בזום ניתן לראות את ענבר חובשת מטפחת לראשה, אבל לא מטעמים דתיים. בינואר האחרון אובחן אצלה סרטן שחלות דרגה 4 עם גרורה בכבד. בינתיים עברה חנה ניתוח מורכב שלווה בשישה טיפולי כימותירפיה אגרסיביים.
מתוך החלטה נחושה שלא להניח לסרטן להיות הנושא המרכזי בחייה, המשיכה חנה כל העת לחקור את הטקסט התנכי ולקיים שיעורים. בשיעוריה היא לוקחת את המשתתפים לסיור "מאחורי הקלעים" של הבמה עליה מתרחש הסיפור התנכי, כדי לצפות במחול שמחוללות שם האותיות העבריות שמשחקות לפנינו את הסיפור, ולהאזין ללחישה שלהן. לדבריה, בלחישה הזאת טמנו כותבי הטקסטים האלה את המסרים היותר מעודנים, חכמים ועמוקים, שהם ביקשו להעביר לקורא. חוויות שיעוריה הן אחדות גמורה בין האותיות, הסיפור והעולם, משהו מן הקסם בשיעוריה מלווה אותי כל השבוע, האוירה בשיעורים נעימה, הדיונים מרתקים, מצפה בכיליון עיניים לשיעור הבא.
לפניות: Hana.inbar112@gmail.com