בכדי לא לעצור את פעילות המדור, הפקנו מדור כותבים שבועי 'ביתי' בעזרת תמיכה ממשתתפי חוג הכותבים שלנו בלוס אנג'לס. במשך שבעה עשר שבועות רצופים.

לעימוד, לעריכה הגרפית ולהגהה התנדבו מיטל ראובני ורונית שריג.

החומר הגיע מכותבים ותיקים שבחרו להמשיך ולשלוח אלינו את יצירתם על אף העובדה שקהל הקוראים קטן יחסית לחשיפה בעתון.

לכל מי שהשתתף, תמך, עודד ועזר, תודות מקרב לב. קיבלתי שפע חומר למדור זה אבל מקוצר מקום יש חומר שלא נכלל הפעם.

את המדור פותחים עם קטע מתוך הפואמה של יצחק דקל 'לאחינו, הכותבים בניכר'. החמצנו כמה מועדים, אבל קבלנו מגוון שירים כדי לציין אותם. חלקם מופיעים במדור זה.

ברכות למשתתף חדש במדור, מתן גולצמן.

(צילום: AP)

בואכם לשלום המושכים בקולמוס הפיוט העברי בנכר,

תפילת הודיה וברכות אחווה ורעות לשומרי אש התמיד

כמשוררי הדורות הקודמים, נוטרי בית המקדש במלים...

זכות גדולה היא לנו ללכת בעקבות דוד ושלמה, בפיוט ובשיר

בכוחה האדיר של השירה העברית, המבשמת נפשות, נשמות,

המשקה בטפטוף חודרני שורשי עם עולם, גם ליושבים בגושן...

שיכורים ולא מיין, במרחבי הגלות, הפיוט העברי להם חושן

את הכרטיס הירוק עטפנו בדפי הלשון העברית, כדי לא לשכוח

ומצאנו כאן במצרים החדשה שירדנו אליה לשבור לחם, את הכח

לחיות, לעבוד להקים משפחות, לשמר את המורשת ולשבוע נחת

ולמרבה הפליאה מצאנו בגושן-נבדה, שפע תמרים ואת פרי עץ המחט

מצאנו כאן ואכלנו לשובע מסיר הבשר וקנחנו בגפן, תאנה ורימון...

ואף כי יצא הגוף מהארץ, לא יכולנו להוציא אותה מהלב האוהב

במדבר קליפורניה-נבדה, הטובלות בשלל ניחוחות וגווני המולדת

התלכדנו, מבני הלויים, לבנות מקדש מעט, מלבנים של אלף ובית

את אוייבי התרבות העברית, להדביר את סרטן שכחת המקורות

של עם ישראל ומורשתו לכל העמים, שחוקק את קיצה של עבדות,

ונתן לעולם ומלואו את סודות הקיום וחוקי צדק לתיקון העולם...

יצחק דקל

לאס ווגאס, נבדה יוני 2020

yitzdek@gmail.com

מִבֵּין הָעֲנָנִים, כְּמַרְבָד רָקוּם

גַּלֵּי קוֹל, רְעָמִים הַגּוֹרְמִים לְחַלְחָלָה

אַמּוֹת הַסִּיפִּים מִזְדַּעַזְעִים בְּזוֹ הָאֲפֵלָה

קוֹלוֹת חֲזָקִים מִשְׁתַּלְּבִים לְמַקְהֵלָה

עִם רַעַשׁ אֵימְתָנִי וְכֹחַ עָצוּם

וּמִיָּד, בְּעִקְּבוֹתָיו, יוֹם אָפֹר וְגָשׁוּם

טוֹפַחַת בָּעֵצִים, מַצָּב לֹא בָּטוּחַ

אֵינָהּ מַנִּיחָה וְלוּ אַף לְרֶגַע

גּוֹרֶמֶת לְהֶרֶס אַדִּיר וּלְפֶּגַע

מַפִּילָה כָּל מִכְשׁוֹל, מַמָּשׁ בּוֹגְדָנִית

בְּכֹחָהּ לְהַשְׁחִית כָּל גָבְשוּשִׁית

וּבְלֶכְתָּהּ נַתְחִיל הַכֹּל מִבְּרֵאשִׁית

ט'ו באב/ רחל קייפן-כנען

זה טו באב ולא אחר.

אזי אותו נחוג כולנו

על השני כבר נותר.

לה שרים בלב רגיש.

אך שיש אותה לדעת

לא עלה בדעת איש.

אך לאשה זה התאווה.

אז כשעייף הוא ונרדם

האל ברא לו את חווה.

מפנינים ערכה יגדל.

היא תשיא לך עצה

גם אם פיה לא תשאל.

יהלך לו בבושה,

כי הרי בעוונו

הוא ברא את האשה.

הן סימן היא לבנים.

אך עיתים, בלי עין הרע

כה רבים הסימנים.

ונציב מלח היא היתה.

אך האם ביקשה לחזור

או לומר ״שלום״ רצתה?

גן העדן לשחר.

עייפה, ריקם חזרתי

והנה הוא בחצר.

אִם יִגָּמְרוּ מַכְשִׁירֵי הַהַנְשָׁמָה?

וּמַה יִהְיֶה עַל חוֹלֵי הַטִּפּוּל הַנִּמְרָץ

אִם לֹא תִּהְיֶה לָהֶם מִטָּה?

וּמַה יִהְיֶה עַל חוֹלֵי הַשַּׁפַּעַת

אִם לֹא תִּהְיֶה לָהֶם תְּרוּפָה?

וּמַה יִהְיֶה עַל חוֹלֵי הָאַהֲבָה

אִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם

חִבּוּק?

לֹא מִזֶּה וְלֹא מִזֶּה/ עצמון יניב

כְּמוֹ אֵמִילִי דִּיקֶנְסוֹן

וּוִילְיָאם ווֹרְדְסווֹרְת

אֲנַחְנוּ מִסְתַּפְּקִים בִּנְקִישׁוֹת וּבְרָזִים

שֶׁל חוּטֵי הַמַּכְשִׁירִים,

הַמִּכְתָּבִים הַחַיִּים

שֶׁל סוֹף הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים,

מֵהֶם אַתָּה מַרְעִיף עָלַי

מַתָּנוֹת מִן הַשָּׁמַיִם

אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַנְּבוֹכָה בֵּין הָעֲנָנִים

וַאֲנִי נְמוֹגָה וּנְמַסָּה

אַט-אַט

כְּמוֹ אַצּוֹת יְרֻקּוֹת בַּמַּיִם.

אַחַר כָּךְ נוֹטֶלֶת אֶת הַנִּיחוֹחַ

מִזְדַּקֶּרֶת וּפוֹסַעַת אַט-אַט

אֶל הַיַּבָּשָׁה

שָׁם מַמְתִּינִים לִי חַיְזָרִים וְעוֹרְבִים

עַל אֲדָמָה צְחִיחָה, קָשָׁה.

אֶל רַחֲשֵׁי הָאַלְמֻגִּים שֶׁהִתַּזְתָּ לַחֲדָרַי

וַאֲנִי פּוֹנָה וּמְבַקֶּשֶׁת מֵאֱלֹהַי

שְׁמוּרוֹת הַיַּמִּים הַגְּדוֹלִים

לְמַעַן אֶהֱיֶה שׁוֹשַׁנַּת יָם מְאֻשָּׁרָה

עֲדוּיַת אַצּוֹת יָמִים רַבִּים.

נִפְגְּשׁוּ בְּחַיֵּיהֶם

רַק שֵׁשׁ פְּעָמִים

בְּבִגְדֵי עֲבוֹדָה אַפְרוּרִיִּים בַּמַּעֲלִית,

שָׁלַח יַד שְׂמֹאלוֹ לִזְנַב צַמָּתָהּ שֶׁל בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה,

מְסַלְסְלוֹ לְאִטּוֹ לִכְדֵי תַּלְתַּל.

הַבַּת הִבְחִינָה בְּכָךְ -

וּבְלִי מָשִׁים, גַּל אַהֲבָה חַם

כִּסּוּנִי/בנשיקותיהם/ בַּאֲטִימוּתָם

כִּסּוּנִי בְּעִוְרוֹנָם

לֹא רָאוּ בַּעָנְיִי וּבְסִבְלִי

נֶחְלַשְׁתִּי, כָּהֲתָה שִׂמְחָתִי

רָקַמְתִּי לִי רֹגַע, נִצוץ תִּקְוָה,

נִפְקְחוּ עֵינַי,

הֵן הִתְרָאוּ בּוֹגְרוֹת פֶּתַע!

מפרץ / רותי לופטה,

כל שבקשתי הוא

רק חול חמים

בין אצבעות רגליי,

מפלס דרכו למפרץ,

קרב ונסוג בקול חרישי

יוצר מערבולת, ואט אט נרגע....

מלח הופך בי לצוף,

קונכייה מתנפצת על סלע

אך ליבה פועם בתוכי.

שֶׁבֵּין לֵדָתוֹ וּמוֹתוֹ

מִבְּלִי לָדַעַת

כַּמָּה זְמַן עוֹמֵד לִרְשׁוּתוֹ.

אָדָם חַי אֶת חַיָּיו

מִבְּלִי לָדַעַת דָּבָר

וְאָז לְפֶתַע

נִגְמַר.

וּמְסַפְּרִים

וְשָׁרִים עָלָיו

פַּעַם הָיָה אָדָם

וְעַכְשָׁו

שיח השושנים של השכנים

היה במלא הדרו רק לפני כמה ימים.

הוא פרח כולו בבת אחת

בתפרחת בצבעי צהוב-אדום-כתום,

שושנים מרהיבות ביופיין.

כל יום, כשיצאתי לצעוד,

הוא שימח אותי ביופיו.

אבל היום אנחנו תמונת ראי:

שנינו נבולים וכמושים,

מחכים שהחום יגמר,

מחכים שהחיים יחזרו,

מחכים לפריחה חדשה,

לזמנים אחרים.

בעוד כמה ימים יבוא הגנן

ויקטום את ראשיהן של השושנים הנבולות

ובמקומם יצוצו ניצנים חדשים

ופריחה חדשה.

ואני, הלואי ויכולתי לקטום את ראשי

ולהצמיח ראש חדש וצעיר ויפה

ראש אופטימי

ראש שמסתכל לעתיד בתקוה.

Ronit.sarig@gmail.com

,

קיבלתי תגובה חמה והזמנה להשתתף בחוג כותבים.

איך לתאר את החוג? אומר שמאז ועד היום רותי זוכרת את שירי הראשון, גאה כאמא.

הבנתם. זהו בית חם לאנשים כותבים שנעים ומעשיר להיות חלק ממנו !

ודוקר את עורי

רוקד ריקוד מוזר ואצילי

סובב, מקיף את לבבי

ונושא אותו גבוה

שקטו המלטף

עוצר את הזמן

והרוח שחודרת

לחדרון הקטן

נושאת עמה שבבים של קסם

אזכור לו חסד נעורים

כשאז חדר בין התריסים

הפיח בי

חלום

תקווה

ומסתורין...

אני באמת יודעת

מכירה

את העולם

פנים אל פנים

שליחים חרוצים

מקשרים,

אל עולם מוחשי

דרך גלי אור וחום

בתדר מוגבל

שרק אותו

גוף אנוש קולט

שומעת את העולם

חשה את העולם

טועמת את העולם

ואולי

רק חולמת את העולם.

האינפרא אדום והאולטרה סגול

ואחרים, טמירים, ששמם לא אדע.