כפי שקרא לזה בזמנו הנשיא המנוח שמעון פרס: ״מזרח תיכון חדש״. לא זו אף זו, אנו מתבשרים, מספר מדינות נוספות עשויות לקפוץ על ״עגלת השלום״ במעין הפתעה מזרח-תיכונית. המילה הפתעה בהקשר האזורי עלולה לעורר חלחלה בקרב יודעי דבר הרגילים להפתעות מסוג ״הפתעת אוקטובר״ במלחמת יום הכיפורים הזכורה לדיראון עולם, והנה כעת ״הפתעת אוקטובר״ יכול ותהיה להק יוני שלום צחורות מעל ראשינו, ובא לציון גואל ושלום על ירושלים. בכלל, נדמה שהנשיא טראמפ הצליח לא רק בחזית המזרח תיכונית. בשבוע שעבר, הוא אירח בחדר הסגלגל שבבית הלבן את נשיאי סרביה וקוסובו לטקס חתימה על הסכם שת״פ ונורמליזציה כלכליים, בשורה של ממש במקרה של שני היריבים המרים הללו. זאת ועוד, בהסכם ביניהם נכלל סעיף במסגרתו סרביה תעביר את שגרירותה בישראל לירושלים, וקוסובו מצידה תכיר במדינת ישראל באופן רשמי. מי פילל.

ונחזור לאזורנו. טקס חתימת ההסכם בבית הלבן היה אכן אירוע מרגש, כולל נאומי המנהיגים וזה של הנשיא טראמפ, השושבין המאושר (ובצדק). לאחר שרשרת הנאומים, התקיים טקס החתימה הרשמי, כאשר על ההסכם חתמו שר החוץ של איחוד האמירויות, שר החוץ של בחריין ו ... ראש ממשלת ישראל. למה בעצם? כיצד יתכן ששר החוץ של מדינת ישראל, רא״ל במיל׳ גבי אשכנזי, נעדר מן הטקס המרשים? יתרה מזאת, על פי חוקי מדינת ישראל, אמור דווקא שר החוץ לחתום על הסכמים מעין אלו.

ראש הממשלה ורעייתו יחד עם נשיא טראמפ ורעייתו(צילום: AFP)

הדברים הגיעו לרמת גיחוך של ממש כאשר, על פי הדיווחים, ראש הממשלה נתניהו כבר המריא לארה״ב ורק אז, כשגילה את בעיית הסמכות, פנה וקיבל ייפוי כח מטעם שר החוץ אשכנזי המסמיך אותו לחתום על ההסכם.

בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, מאז ומתמיד היו מתחים פוליטיים בין ראש הממשלה ושר החוץ, בין אם השניים הם ממפלגות יריבות (כגון ממשלת קואליציה כמו שיש לנו כעת) או מתחרים פוליטיים בתוך מפלגתם, החוששים אחד מן השני. זה אך טבעי. יחד עם זאת, גם שמעון פרס ויצחק רבין, יריבים מרים, ידעו לעשות את הדבר הנכון כלפי חוץ, דווקא כאשר מדובר באירוע ממלכתי בינלאומי בעל משמעות רחבה לכל העם בישראל. בכל זאת, כביסה ראוי לה שתתכבס בבית ולא מול כל העולם.

עוד יותר מכך, חשוב לשאול מדוע בנסיבות הכל כך לא פשוטות בהן נמצאת מדינת ישראל – סגר בשל כישלון הטיפול בקורונה, משבר כלכלי קשה, משבר פוליטי ואתגרים ביטחוניים רבים – לא מצא ראש הממשלה לנכון לנצל ההזדמנות ודווקא כעת להושיט יד ליריבים פוליטיים ולבנות גשר של אמון? היה נחמד לשמוע קבל עם ועולם בטקס על הרצון בשלום עם מדינות ערב, אולם חבל שבמקביל בחר ראש הממשלה להמשיך ולחתור תחת אלו הנושאים עימו בעול המנהיגות כתף אל כתף. ואולי ההישג האמיתי של טראמפ יהיה כאשר יארח את גנץ ונתניהו למפגש ראשון של קבינט הפיוס, או אז באמת יגברו סיכוייו לקבל את פרס הנובל המיוחל על השגת הבלתי יאומן.

חשוב לומר כי היעדרותו של שר החוץ מן הטקס הינה לא פחות משערורייתית, והיא מקרינה כלפי הזירה הבינ״ל את משבר המנהיגות והמשבר הפוליטי החמורים בישראל. יחד עם זאת, היעדרות השר הממונה לבדה אינה חזות הכל. היא משקפת הדרדרות לאורך שנים במעמדו הכללי של משרד החוץ במערכת קבלת ההחלטות בישראל וזילות חמורה במעמד הדיפלומט. הציבור הרחב, לצערנו, לא מודע לחשיבותו ועשייתו העמוקה של משרד החוץ הישראלי ולא מכיר את עבודת הדיפלומט בשטח. כל המביט בטקס המפואר בוושינגטון יכול לראות את המנהיגים ולשמוע את ההצהרות המנוסחות היטב, אולם רק יודעי ח״ן מסוגלים להבחין בקורים הדיפלומטיים הנמשכים מן התקרה ויודעים איזו עבודת נמלים ארוכת שנים נעשית ברחבי העולם, עבודה האחראית במידה רבה להבשלת התהליכים האזוריים הנחזים כעת אל מול עינינו.

ואם זה לא מספיק, נדמה שבשנים האחרונות אנו שומעים יותר בתקשורת על המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים והעומד בראשו (ראש הממשלה החליפי בפועל?!), הלוחמים בחזית הקורונה והיחסים הדיפלומטיים המלבלבים עם מדינות ערב, בעוד דווקא משרד החוץ והדיפלומטים המשרתים בו הם שהפכו ללוחמי סוד וסתר הנאבקים במחשכים למען מדינת ישראל, בעוד קולם ודמותם לא נודעו ברבים. ממש היפוך היוצרות. ולא היא. בין אם מדובר בביסוס יחסים דיפלומטיים לאורך שנים עם גורמים זרים ובשת״פ בטחוני ומודיעיני, ובין אם ליווי משלחות של אנשי עסקים לבחינת הזדמנויות בישראל, קידום קשרי תרבות הדדיים עם מוסדות מובילים בחו״ל, חיבור עם האקדמיה ברחבי העולם ועוד, עבודת הדיפלומט משפיעה על חיי היומיום של כל אחד ואחת מאיתנו.

הדיפלומטיה הישראלית נעשית לעיתים בתנאים לא תנאים, תוך סיכון חיים והקרבה משפחתית עצומה, והיא מלאכת מחשבת של יוזמה, יצירתיות ופעולה שמן הראוי שכולנו נכיר בערכה ונכיר לה תודה.