הבחירות מתקרבות בצעדי ענק והישראלים חלוקים סביב השאלה האם טראמפ היה "טוב לישראל", ובהתאם - האם עלינו, כישראלים, לקוות לכהונה שנייה שלו. שאלה חשובה במציאות מסובכת שבה לארה״ב יש השפעה ישירה וגדולה על ישראל. אין תשובה פשוטה. כדי לענות עליה, עלינו להשיב על שאלה גדולה אפילו יותר: מה טוב לישראל? זו, כמובן, שאלה פוליטית. אל לנו לשכוח כי לאור מורכבות היחסים בין המדינות לא נכון יהיה לסכם את כלל ההשפעה האמריקנית לכדי "טוב" או "רע" לישראל.

בכדי שכל אחד מאיתנו יוכל לשפוט בעצמו את המציאות ולהכריע, נעלה שתי תיזות. האחת מתייחסת לטראמפ כמי שהזיק לישראל בצורה חסרת תקדים, ובשנייה נטען כי מדובר בנשיא הידידותי ביותר שיכולנו לבקש. סביב העובדות הללו, תוכלו להכריע בעצמכם.

מדינת ישראל נגד דונאלד טראמפ

בזירה הישראלית-פלסטינית, טראמפ הזיק מאוד לסיכויי השלום: העברת השגרירות לירושלים הייתה סמלית בלבד אבל סתמה את הגולל על כל אפשרות לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. החלטתו להקפיא את התשלומים לאונר"א, אולי מוצדקת אבל לא הגיעה עם פתרון חליפי לבעיות ההומניטאריות בשטחים ורק העצימה את המצוקה מעברו השני של הקו הירוק.

"תכנית המאה" מלאה בחורים ואין שום סיכוי שהצד השני יקבל אותה - כלומר, אנחנו נישאר עם הפיגועים והמלחמות. מבחינה אזורית, המזרח התיכון של 2020 הוא מקום מסוכן יותר מאשר בעבר: הצבא הסורי משתקם לאיטו והנשיא אסד, למרות התקיפות הסמליות נגד משטרו עדיין בשלטון, מאפשר את הציר הלוגיסטי בין טהראן לביירות. חיזבאללה עדיין מחזיק במספר שש-ספרתי של רקטות וטילים שהולכים ונעשים קטלניים ומדויקים יותר. "הסכמי השלום" בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין לא קידמו במאומה את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך שאנחנו הישראלים משלמים עליו בדם ובמשאבים מדי יום. נוכח ההישג המובהק היחיד של הנשיא, הכרעת דאעש, חשוב לזכור שדאעש החל לסגת טריטוריאלית עוד ב-2015. טראמפ פגע בביטחון ישראל יותר מכל דווקא בתחום האיראני: הסכם הגרעין בלם את ההתגרענות של איראן והסב לאחור את התשתית הטכנולוגית שלה, תוך שהוא חושף אותה לפיקוח פולשני. הפרישה ממנו הובילה לכך שכיום איראן קרובה יותר לפצצה, פחות נתונה לפיקוח ואין מולה קואליציה בינלאומית של מעצמות שמפעילה עליה לחץ כלכלי. גם חיסול סולימאני הוביל להתגברות ההתקפות על כוחות אמריקניים בעיראק ולהאצת תהליך הנסיגה משם, מה שיאפשר לאייתוללות להשלים את המסדרון היבשתי שבו הן מעבירות נשק לבנות בריתן. ולבסוף, בזירה הפנימית: טראמפ ריסק את המעמד הדו-מפלגתי של ישראל והפך אותה לקרדום פוליטי לחפור בו. הוא סירב לגנות ניאו-נאצים שקראו קריאות שמקורן ברייך השלישי. הוא יכול להסתתר מאחורי בני משפחתו היהודים ככל שירצה, אבל העובדה היא שאמריקה של היום היא מקום פחות בטוח ליהודים.

ובמעבר חד: דונאלד טראמפ הוא כורש בן זמננו?

מן העבר השני, עמדה מנוגדת: העברת השגרירות לירושלים, יש יאמרו, לא הייתה רק עשיית-צדק היסטורי אלא גם מהלך נבון, שכן בכך השיב הנשיא את תחושת הביטחון לישראלים שהשתכנעו ש"אמריקה לצידם". אונר"א, לדעת רבים, היא גוף מזיק שרק מנציח את המצוקה של הפליטים הפלסטינים במקום לפתור אותה. לבסוף, נכון שההנהגה ברמאללה דחתה בתוקף את "עסקת המאה", אבל מדובר בתוכנית שמעגנת את כל האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל, ועלינו לפעול כך ש-"עסקת המאה" תשמש בסיס לכל מו"מ עתידי. בזירה האזורית אי-אפשר להתעלם מההישגים של ממשל טראמפ: התקיפות נגד משטר אסד החזירו את ההרתעה האמריקנית. חיזבאללה נמצא תחת לחץ פוליטי וכלכלי אדיר, שמתרחב גם אל מדינות מפתח באירופה. פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני תלוי בשינוי מדיניות ברמאללה ובינתיים אין סיבה שארה"ב לא תסייע לישראל ולמדינות ערב לחמם את יחסיהן.

דאעש אולי נסוג מאז 2015 אבל את הכרעתו הסופית, כולל חיסול מנהיגו אל-בגדדי, יש לזקוף לזכותו של הנשיא המכהן. ההחלטה לפרוש מהסכם הגרעין, שאפשר תיאורטית לאיראן לזחול לכיוון נשק גרעיני, החזירה את השליטה לידי ארה"ב, הפועלת להשגת הסכם חדש ומקיף יותר, שיימשך זמן רב יותר ושיכסה אתגרים נוספים שמייצר המשטר. החיסול של סולימאני, שהגיע לאחר התקפה על השגרירות בבגדאד, הבהיר את הקווים האדומים של וושינגטון ופגע במי שהיה המעצב המרכזי של מדיניות ההתפשטות האיראנית. ולבסוף, נכון להגיד שישראל מאבדת את הדו-מפלגתיות שלה, אבל האחריות לכך מוטלת על הדמוקרטים, שבשורותיהם משתלבים גורמים אנטי-ציוניים במובהק. טראמפ, שמוקף ביועצים ובבני משפחה יהודים, רחוק מלהיות אנטישמי, והפגיעה בביטחון האישי של יהודים באמריקה היא תוצאה של פעילות ארגוני שמאל רדיקלי ושל אנטישמיות בקמפוסים ובהפגנות. אז, באיזו תיזה מבין השתיים אתם תומכים? ככל הנראה, אין תשובה מובהקת. כשעוסקים בנושא מורכב, מפורט ורב-גוני כמו ההשפעה של ארה"ב על ישראל, לכל נשיא ולכל ממשל יש מאזן מעורב של התפתחויות חיוביות ושליליות שהוא מייצר, וכשאנחנו מנסים לענות לעצמנו האם הוא "טוב לישראל" ובשלושה בנובמבר לשלשל את הפתק בקלפי, כדאי שנכיר את המאזן הזה.

רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה אמריקנית ברשת החברתית