בספרה ״כיצד להילחם באנטישמיות״, אשר ראה אור בשנה שעברה, מציינת העיתונאית והסופרת בארי וייס כי האנטישמיות אינה רק תופעה מגונה, אלא גם אינדיקציה לריקבון חברתי עמוק יותר. אם תרצו, אומרת וייס בפשטות, מה שמתחיל עם היהודים, אף פעם לא מסתיים שם. תזכורת איומה לאמור קיבלנו בסוף השבוע שעבר, כאשר ב-17 באוקטובר תקף מחבל מוסלמי קיצוני מורה להיסטוריה בן 47 בפרברי פריז, סמואל פאטי, ושחט אותו – כן, פשוט ככה –בדקירות סכין וערף את ראשו. מה היה פשעו של המורה האומלל? על פי הדיווחים באמצעי התקשורת, המנוח העז ללמד את העיקרון הדמוקרטי של חופש הביטוי, באמצעות סוגיית הקריקטורות של הנביא מוחמד.

המחבל, צעיר בן 18 ממוצא צ׳צ׳ני אשר הגיע לצרפת כילד במעמד של פליט, זעק את הקריאה המצמררת של אללה אכבר בזמן ביצוע המעשה המזוויע, ונורה לאחר מכן על ידי המשטרה. ארבעה מבני משפחתו נעצרו על ידי המשטרה לאחר מכן בחשד כי סייעו בידו בהוצאה לפועל של הזוועה. בשנים האחרונות מתמודדת צרפת עם שורה של פשעים אנטישמיים מחרידים, ברובם של מוסלמים כנגד חברים בקהילה היהודית. שניים מן הפשעים הזכורים ביותר היו בשנת 2006, כאשר נרצח אילן חלימי זכרו לברכה, צעיר יהודי ממוצא מרוקאי, לאחר שנחטף בידי כנופיה שהאמינה ש״כל היהודים עשירים״ ועונה במשך שלושה שבועות תמימים לפני שנרצח. משטרת צרפת הייתה נתונה לביקורת קשה היות ובתחילה סירבה להכיר באנטישמיות כגורם רלוונטי בביצוע הרצח. פשע חמור נוסף התרחש בשנת 2012 כשמחמד מראח, אזרח צרפתי ממוצא אלג׳יראי, ביצע שורה של מתקפות כנגד אזרחים וחיילים צרפתים, האחרונה שבהם כללה את הוצאתם להורג של מורה ושלושה ילדים בבית הספר היהודי בטולוז.

בשנת 2015 הותקף ההיפר-כשר בפאריז, ובהמשך אותה שנה נדקרו מספר יהודים בהזדמנויות שונות. באפריל 2017 הותקפה ד״ר שרה חלימי בביתה, יהודיה דתייה אשר עונתה במשך שעה ארוכה, הוכתה למוות ונרצחה כשהושלכה ממרפסת דירתה בפאריז על ידי שכנה המוסלמי בעודו קורא פסוקי קוראן ומכנה אותה ״שדה יהודיה״. במקרה זה השופטת החוקרת הצרפתייה סירבה מלכתחילה להכיר באנטישמיות כמניע לרצח ורק לאחר לחץ ציבורי אדיר הסכימה לחקור גם את כיוון זה. היא אף הצהירה במהלך החקירה כי ״יש להגן״ על הרוצח מפני ״יחסה העוין של הקהילה היהודית״.

אנטישמיות היא מחלה קשה, וירוס עתיק יומין המשחית את הגוף והנפש. אנטישמיות, הגם שהיא מופנית כנגד יהודים, היא רחוקה מלהיות בעיה של יהודים בלבד. בארי וייס עצמה עזבה את מערכת הניו-יורק טיימס לאחרונה, בה עבדה כעורכת עמוד הדעות, בשל מה שהיא הגדירה כאווירת עבודה עוינת על רקע יהדותה. יחד עם זאת, עם עזיבתה היא אותתה על בעיה חמורה יותר במערכת העיתון, זו של חוסר סובלנות לדעות שונות ודיקטטורה מחשבתית בה אין מקום לחופש הדעה. זוהי סכנה חברתית עצומה, אשר האנטישמיות היא רק חלק ממנה.

סכנתה הגדולה ביותר של האנטישמיות היא ביכולתה לחלחל פנימה לשיח ולהסוות עצמה בבגדים שונים: פעם אחת היא מחלוקת פוליטית סביב מדיניות ישראל, פעם אחרת היא דאגה כנה מהתפשטות הקורונה וכו׳. הדרך היחידה להיאבק בה, מעבר למאבק עצמו, היא יכולתנו לזהות אותה ולקרוא בשמה בכנות ויושרה, בין אם היא מגיעה מקבוצות קיצוניות בעלות אידיאולוגיה ימנית ובין אם היא מונפת כדגל המאבק של קבוצות שמאל קיצוניות. במקרה של פאטי ז״ל הזדרז המנהיג הצרפתי מקרון לצאת ולגנות את המעשה כטרור אסלאמי נפשע והמונים יצאו לרחובות צרפת במהלך סוף השבוע להביע זעזוע מהרצח ולתמוך בחופש הביטוי. מקרון גם הודיע על מאבק כולל באסלאם הקיצוני ועל כוונתה של צרפת לפקח על מקורות המימון הזר המגיע למסגדים ועל תוכניות הלימודים. אינני רוצה לומר ״מעט מדי, מאוחר מדי״, אולם ברור כי בשני העשורים האחרונים אלמנטים קיצוניים אלו המיטו חורבן ואימה על הקהילה היהודית במדינה, אשר עצם עתידה מוטל בספק. שלטונות צרפת מצידם בחרו במשך זמן רב מדי להעלים עין, בין אם ביודעין ובין אם מתוך אי נחת וחשש עמוק פנימי ממשמעות הפשעים הללו, אולם ללא הועיל. התעלמות מן הבעיה לא מסייעת לפתרונה. היא רק מעצימה אותה.

בפיגוע כנגד העיתון הסאטירי ״שארלי הבדו״ בינואר 2015, בו נרצחו 12 בני אדם, נשאלו שאלות רבות ביחס לעתידה של הסאטירה והטלת צנזורה עצמית בידי עיתונאים בשל חשש לחייהם. עם הירצחו של מורה במערכת החינוך הצרפתית עולות שאלות קשות ביותר על משמעות הפשע וה״שיעור״ הקשה לתלמידים כשמורה שלהם נרצח בשל תכנים חינוכיים לגיטימיים שניסה להעביר. האם אנו עתידים לעמוד בפני צנזורה עצמית של מורים, הפעם, בבואם של אלו לבחור את נושאי הלימוד? ואם כך יהיה, אבוי לנו כי אנו מגשימים את מטרותיו של הרוצח המנוול. שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בנ״י, אוהב ישראל