רגע לפני הבחירות שרבים, בשני צידי המתרס בארה"ב - מגדירים כחשובות ביותר בהיסטוריה, הגיע הזמן לעשות סדר בבלגן ההסברתי הגדול ולבחון בכנות את השפעת ממשל טראמפ על ישראל בארבע שנות כהונתו ולנסות לחשוב על העתיד מבלי לנבא אותו.

טוב לישראל?

אם פשוט היה לענות על השאלה הזו, כנראה שלא היה מקום להתלבטות, אבל הפוליטיקה האמריקנית מסובכת, התקשורת הציפה את חיינו במידע וההשפעה של המדיניות האמריקנית על חיינו כישראלים היא רחבת-היקף. ובכל זאת, לא תמיד לשאלות פשוטות יש תשובות פשוטות, והמקרה של "טוב לישראל" הוא אחד מהם.

מאחורי השאלה "מי יותר טוב לישראל", עומדות שתי שאלות אחרות, סמויות, אפילו. הראשונה היא ׳מי קובע מה טוב לישראל?׳, וזו שאלה פוליטית-אידיאולוגית במהותה (תשאלו את בצלאל סמוטריץ' ואת ניצן הורוביץ מה "טוב לישראל" ולא תקבלו את אותה התשובה). השאלה הזו צריכה להיות מוכרעת בזירה הציבורית.

השאלה הסמויה השנייה, והחשובה יותר כנראה, היא "מה זה בכלל אומר 'טוב לישראל'?"

קחו לדוגמה את הסכם הגרעין עם איראן. הנשיא טראמפ החליט לפרוש ממנו בשנת 2018 בין היתר, כתגובה ללחצים מסיביים מצד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. בישראל הציגו את הצדדים החיוביים של הפרישה מההסכם, ובהם השבת הסנקציות על טהראן והגברת הלחץ עליה בתקווה לסחוט ממנה הסכם קשיח ומקיף יותר, עם תאריך-תפוגה ארוך יותר, ובתקווה כזה שגם בולם את תוכניות הטילים ואת התמיכה שלה בטרור. ההסכם המקורי, חשוב לציין, לא מחייב אף אחד מאלו.

מנגד, הפרישה מההסכם לא לוותה באסטרטגיה אמריקנית סדורה להשבת איראן לשולחן המו"מ או לרתימה של המעצמות האחרות למאמץ, וכעת איראן חוזרת להפעיל צנטריפוגות מתקדמות ולצבור אורניום מועשר. אם נאמר זאת באופן ברור יותר, איראן קרובה יותר לפצצה כיום מאשר בתקופת ההסכם וארה"ב מנגד, איננה מסוגלת להרכיב קואליציה בינלאומית אשר תבלום את טהראן כפי שעשה הנשיא הקודם של ארה״ב, הדמוקרט ברק אובמה. כך, אנחנו עדים למהלך חד צדדי קיצוני של עזיבת הסכם הגרעין שלא היה בהכרח "טוב" או "רע" אלא היה בו מאזן מעורב, לפחות לעת עתה.

הסכסוך בשיאו

גם בזירה הישראלית-פלסטינית ניתן לזהות השפעות חיוביות ושליליות. ההחלטה להעביר את שגרירות ישראל לירושלים, למשל, הייתה צודקת ומוסרית בפני עצמה, אך גם יעילה מבחינה גיאו-פוליטית שכן היא השיבה לישראלים רבים את התחושה ש"אמריקה לצידם" והפכה את הנשיא טראמפ לסופר סטאר בקרב אזרחי ישראל. תומכי מחנה השלום, מנגד, הצרו על כך שהנשיא האמריקני לא ניצל את ההון הפוליטי שצבר בישראל בכדי להתניע תהליך מדיני בין ישראל לבין הפלסטינים, ושלא ניסה אפילו לפייס את הנהגתם הזועמת (וכאן שוב מתגלעים חילוקי הדעות בנוגע לשאלה, "מה טוב לישראל"). במקום זאת, השיק הנשיא את מה שהגדיק ביחד עם חתנו ג׳ארד קושנר כ"עסקת המאה", שאמנם מעגנת את שלל האינטרסים הישראליים, ביניהם מדינה יהודית ודמוקרטית, גבולות ברי הגנה, וכלכלה פלסטינית משגשגת ובת-קיימא, אבל אחד הצדדים לעסקה כלל אינננו הגיע לשולחן הדיונים וסרב לדון בתכנית הגדולה שהציעו. שוב, אנחנו מוצאים את עצמנו לא מול מדיניות אמריקנית "טובה" או "רעה" לישראל, אלא מול מאזן מעורב של תוצאות.

אותו "מאזן מעורב" חוזר על עצמו בכל החלטה חשובה שקיבלה ארה"ב בנושאי המזרח התיכון: החיסול של מפקד כוח קודס קאסם סולימאני פגע אנושות בניסיונות ההתפשטות של איראן באזור, אבל הוא גרם להגברת התוקפנות כלפי החיילים האמריקאים בעיראק ובכך יוביל להאצת הנסיגה משם; ההודעה על נסיגת הכוחות מסוריה שידרה מסר של חולשה לאיראן ולרוסיה, אבל למרות ההודעה החיילים האמריקניים עודם נמצאים בשטח כמעין "עצם בגרון" של איראן ושלוחותיה; והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן אמנם לא פתרו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אבל טמון בהם פוטנציאל כלכלי, מדיני וביטחוני אדיר.

הנשיא הארי טרומן נהג להתבדח כשאמר שהוא צריך להעסיק כלכלנים שאחת מידיהם נקטעה, כדי שלא יצטרך לשמוע תשובות נוסח "מצד אחד, מצד שני" (On one hand, on the other hand). אבל מי שרוצה להבין לעומק את ההשלכות של ארה"ב על חיי הישראלים, מחויב לערוך דיון מעמיק וכנה אודות המדיניות האמריקנית על כל המורכבויות שלה. דיון מורכב שכזה, כזה שדורש ירידה לפרטים ונקודת מבט רחבת-היקף על החלטות, מטבעו נותן תשובות מורכבות יותר מאשר רק "טוב לישראל".

עיקרון אחד משותף

אם הסכמנו שיש להעמיק בפרטים ובמורכבויות בכדי להבין מה טוב או נכון לישראל , נוכל לבדוק באופן מקיף יותר מה מציעים שני המועמדים לנשיאות. שניהם, כמו נשיאים אמריקאים שקדמו להם, מעדיפים להפנות את עיקר המשאבים שלהם לזירה הפנימית, ובוודאי בתקופה זו, שבה הקורונה מכה בארה"ב עם אבידות של מאות אלפי אמריקאים.

ברמת המאקרו, מדיניות החוץ של ביידן מבוססת על פעולות בקואליציה - לדידו, המאה ה-21 מציבה מול ארה"ב אתגרים גלובליים, ממגפת הקורונה דרך טרור ועד שינויי אקלים, ובהתאם עליה להעמיד פתרון גלובלי. טראמפ מנגד אינו מתנגד עקרונית לשיתופי פעולה, אבל הוא גם לא מהסס לפעול עצמאית, לשבור מוסכמות ונורמות ולהפעיל את "העוצמה הקשה" האמריקנית, בין שמדובר בנשק הסנקציות ובין שמדובר בהפעלת כוח צבאי ממוקד וכירורגי. על אף שלא יודו בכך, לשניהם יש עיקרון מנחה משותף - להימנע ממלחמות מיותרות ולהשקיע פחות במזרח התיכון, ובמקום זאת להתמקד באתגרי הליבה בראייתם. המרכזיים שבהם כוללים את התחרות הבין-מעצמתית עם סין ורוסיה, מניעת תפוצת נשק להשמדה המונית ואתגרים חוצי גבולות, בראשם, שינויי אקלים (ביידן) והגירה (טראמפ).

כשבוחנים לעומק את נושאי הליבה בכל הנוגע לביטחון הלאומי של ישראל אפשר בהחלט לזהות את קווי השוני בין השניים. הנשיא טראמפ הודיע שככל שהדבר תלוי בו, הוא יחתום על הסכם גרעין חדש עם איראן - "טוב יותר לכולם", לדבריו - כחודש אחרי הבחירות. בעולם הערבי, הוא ואנשיו ימשיכו לפעול בכדי להרחיב את "הסכמי אברהם" למדינות נוספות כמו עומאן, מרוקו והיהלום שבכתר - סעודיה. מהפלסטינים, בתורם, מצופה להפסיק עם התנגדותם לקבל את "תכנית המאה" של הנשיא, וכיוון שאין להם כוונה לעשות זאת - לפחות כל עוד אבו-מאזן ממשיך לכהן - לא סביר שנראה התקדמות מולם.

ביידן, שאת עיקר הקשב המדיני שלו יפנה למאבק בהתחממות הגלובלית ולשיקום הבריתות של ארה"ב באירופה ובמזרח הרחוק, יעסוק ככל הנראה בעיקר בשימור היציבות באזור ובניסיון להשאיר את פתרון שתי-המדינות כאופציה ריאלית לעתיד. עם זאת, כמי שמבין שבכל הקשור בפתרון הסכסוך ויודע שהנסיון מוכיח ש "הפרה רוצה להניק יותר משהעגלים רוצים לינוק", ביידן לא יכפה על ישראל והפלסטינים משא ומתן, וכבר הודיע שלא יפגע ישירות בישראל ע"י התניית הסיוע הביטחוני או החזרת השגרירות לתל-אביב. בנושא האיראני, שביידן רואה בו איום קיומי לישראל, ביידן יפעל לחזרה הדדית - של איראן וארה"ב גם יחד - להסכם הגרעין, וינסה להשתמש בו כבסיס לקראת הסכם חדש, משופר.

אם טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, יהיה נכון אם ישראל תמשיך בשימור וחיזוק היחסים בין המדינות, הממשלות והמנהיגים. עם זאת, אל לה לנוח על זרי הדפנה, ועליה לנצל את היחסים הקרובים עם ממשל טראמפ כדי לוודא שאם וכאשר ייחתם הסכם חדש עם איראן, הנושאים-ונותנים מטעמו של הנשיא יוודאו שהאינטרסים החיוניים של ישראל נשמרים, ובפרט בבלימת ההתגרענות האיראנית.

בכל הנוגכ לגיבוש וחיזוק הקשר הישראלי-ערבי, המגמה של המשך הרחבת "הסכמי אברהם" היא מבורכת, אך ישראל צריכה לוודא כי ההסכמים אינם פוגעים ביתרון הצבאי האיכותי שלה על ידי מכירות אמצעי לחימה מתקדמים למדינות באזור.

לעומת זאת, ניצחון של ביידן יחייב שינוי מדיניות מהותי מירושלים: על ישראל לקחת את החזרה להסכם הגרעין כ-"נתון" ולא להיאבק בכוונה זו, ובמקום זאת, לוודא שאכן גם איראן חוזרת להתחייבויות שלה ושכל הסכם מחודש עם טהראן שומר על האינטרסים הישראליים. בנוגע ל-"הסכמי אברהם", ישראל צריכה להדגיש את היתרונות הגלומים בהם - הכלכליים, הפוליטיים והביטחוניים - ולנסות להמשיך להרחיבם בשיתוף פעולה עם הממשל החדש, גם אם ביידן יתנה זאת בהטבות מסוימות לפלסטינים, כמוסן כל עוד אלו לא פוגעות באינטרס ישראלי חיוני.

בכל תרחיש, ולא משנה מי יהיה הנשיא, לישראל יש כמה אינטרסים שיהיה עליה לרתום את הממשל לטובת קידומם: אלו כוללים בין היתר את ניצול ההזדמנות שנוצרה בלבנון - המצוקה הכלכלית והפוליטית של חזבאללה - ועידוד וושינגטון להגביר את הלחץ הבינלאומי על הארגון; הבטחת גיבוי בינלאומי במועצת הביטחון של האו"ם בפרט, בתרחישי הסלמה בצפון או ברצועת עזה. כמו כן, הגברת המאבק באנטישמיות באמריקה, הן באנטישמיות "לבנה" המגיעה מהימין הקיצוני והן באנטישמיות "אדומה" שמגיעה מתנועות שוליים בשמאל.

בנוסף, ישראל תיאלץ למצוא נקודת איזון בריא בין הרצון שלה להתקרב לסין - ולהינות מההשקעות, מפרויקטים לתשתית ומהתיירות הסינית הענפה - לבין הצורך לשמור על האינטרסים האמריקניים. בוושינגטון רואים בעין עקומה מאוד כיצד בכל העולם תשתיות רגישות (נמלים ותקשורת) מפותחות בידי חברות סיניות ופיתוחים טכנולוגיים בתחומי התוכנה המתקדמת, בפרט בתחומים שיש להם שימושים צבאיים כמו בינה מלאכותית, נרכשים או נגנבים בידי תאגידי-מדינה שנתמכים בידי בייג'ינג. אם ישראל תמצא את עצמה בעמדה שבה תאלץ לבקש שיקבלו את עמדתה בנושא האיראני או שיטילו לטובתה וטו באו"ם במהלך הסלמה בעזה, עדיף לה להגיע לרגע האמת בלי "חשבון פתוח" בנושא סין.

המשימה החשובה ביותר של ישראל תהיה ללא ספק להיאבק על מעמדה הדו-מפלגתי בוושינגטון שהתערער בעקבות הקשר עם דונלד טראמפ. אם טראמפ ינצח, ישראל תאלץ לתמוך בו ובממשלו תוך שהיא נמנעת מלהיתפס כמי ש"תופסת צד" בפוליטיקה האמריקנית, ובמקביל להעמיק את קשריה עם ידידיה הדמוקרטים ועם יהדות אמריקה על כל גווניה, לאחר שבשנים האחרונות שני המרכזים היהודיים הגדולים בעולם התרחקו אלו מאלו.

אם ביידן ייבחר, ישראל תוכל להיעזר בו ובסגניתו קמלה האריס, מגדולי ידידיה במפלגה הדמוקרטית, בכדי ליצור גשר אל הפלג הפרוגרסיבי יותר של המפלגה. מדובר בעיקר בצעירים שמשתייכים לאגף השמאלי של המפלגה, שרובם בוחנים את ישראל בפרספקטיבה שממוקדת בסכסוך ולרוב אינם באמת מכירים את הסיפור הישראלי, את האתגרים שישראל מתמודדת עימם, את הערכים שהיא חולקת עם ארה"ב ואת הנכסיות האסטרטגית שלה לכלכלה ולביטחון של ארה"ב. ביידן, האריס ואישים מתונים נוספים במפלגה יכולים לסייע לישראל להתקרב לצעירים אלו, ולהגיע למצב שבו גם אם הם לא יאמרו "אמן" על כל החלטה שתתקבל בישראל, הם לא יטילו ספק בחשיבות של היחסים.