אחרי עיון קצר בעבר ובהווה של ד"ר גילה אלוני, ברור שמדובר באשת אשכולות של ממש. עם תואר של דוקטור לספרות אנגלית בהתמחות בימי-הביניים,אלוני היא גם עיתונאית, מרצה בנושאי רב-תרבותיות, גישור פערים תרבותיים ומגדר. בין כל אלו היא גם יוצרת תוכן, עורכת קורסים וכותבת תוכניות לימוד. את מגוון הידע רכשה על ציר תל אביב, פריז, ניו יורק ומיאמי. כשהיא לא מרצה או כותבת, ובימי טרום הקורונה, אפשר היה לפגוש אותה מפטפטת בספרדית בבית קפה מקומי בקובה, או מדברת בצרפתית מקומית במסעדה בפריז כשהיא בוחרת יין, או מנה אחרונה. ״גדלתי ברמת-אביב״, היא מספרת. ״כילדה, הייתי מה שניקרא ״טום בוי.״ שיחקתי עם הבנים, טיפסתי על עצים, ובכל פעם כשהייתי נפצעת ממעשה שובבות, הייתי אומרת לאימי המודאגת שהייתה מריצה אותי לעזרה ראשונה,״ זה לא נורא, רק פצע קטן״, היא צוחקת.

באותם ימים, גילתה אלוני אהבה חדשה שתתווה את דרכה בעתיד: ״אהבתי לקרוא. בלילה, לאחר ״כיבוי אורות״ ולילה טוב, הייתי מתגנבת למסדרון הבית המואר, וקוראת. יותר מכל אהבתי סיפורים. במבט לאחור״ היא נזכרת, ״הספרים שהיו אהובים עליי בילדותי שיקפו ומשקפים אספקטים בחיי. אהבתי את ספר הילדים ״בילבי״ מאת אסטריד לינדגרן. הזדהיתי עם השובבות של בילבי ואהבת החופש שלה. את הסיפור ״כובע קסמים״ מאת לאה גולדברג ביקשתי שיקראו לי שוב ושוב. ואכן לימים, מהרגע שסיימתי את הצבא, התחלתי בטיולים בעולם, לבד, כל קיץ, ממאי- עד ספטמבר. בשנות ה-80 , לא היה כל כך נהוג ומקובל לבחורה לנסוע לבדה אפילו לאירופה אותה חרשתי ובטח שלא למדינות כמו, הודו, תאילנד או טורקיה״. כשהשתחררה, הגיעה היישר לאוניברסיטת תל אביב, שם סיימה את התואר הראשון והשני בספרות עברית וספרות אנגלית. ״בו זמנית לקחתי גם קורסים בגרמנית ולמדתי עיתונאות. את תעודת העיתונות הוצאתי מתוך אהבה למדיה, ששונה מכתיבת מאמרים. כשעברתי לפריז, הרבה לפי סדרת הנטפליקס הידועה "אמלי בפריז" נולדה גם אהבתי לאופנה, תרבות ואומנות ועל כך כתבתי במגזין ״ליידי גלובס". האהבה ללימודים וידע הביאו אותי להשלים תואר שני נוסף (השלישי במספר ) שכתבתי בצרפתית. זה עזר לי עם כתיבת הספר הראשון שלי, שהתפרסם בצרפתית״. את לימודי הדוקטורט סיימה בסורבון בפריז. "החלום שלי היה לגור וללמוד בעמק הלואר,

בצרפת בין טירות עתיקות וטבע קסום. חשבתי שהגשמתי את חלומי כאשר התקבלתי ללימודי דוקטורט בטור (Tours) עיירה אוניברסיטאית קסומה בעמק הלואר. אבל, לדאבוני, מהר מאוד הסתבר שהמנחה לדוקטורט וראש החוג, שונא זרים ואנטישמי. ההרשמה לאוניברסיטאות אחרות כבר הייתה סגורה. יכולתי להחליף מנחה, ולהשאר במקום שחלמתי עליו, אבל במקום זאת לקחתי את המזוודה שלי ועברתי לפריז, אל הלא נודע. מצאתי עבודה, דירה ולמרות שההרשמה היתה סגורה באופן רישמי, שמעתי את כל ההרצאות כסטודנטית לא מהמניין. ואז, יום אחד, המנחה בפריז ששם לב להתמדה שלי, הזמין אותי לשיחה ואמר לי שיאשר את כל השעות שכבר שמעתי ויעזור לי בתהליך ההרשמה. וכך היה. ההחלטה לעזוב את העיירה טור ולוותר על התכנית ״המקורית״, הייתה משמעותית בהתפתחות ובצמיחה האישית. שנים לאחר מכן, כשעברתי לגור בניו-יורק, ולאחר מכן במיאמי, לא חששתי להגיע לעיר חדשה ללא תשתית חברתית״.

בזמן שגרה בניו-יורק הספיקה אלוני לסיים שני פוסט דוקטורטים כאם לתינוקות.

אילו תכונות יש בך שעזרו לך להצליח?

"‎מוכנות לעבוד קשה להגיע למטרות שאני מציבה לעצמי בשילוב עם הרפתקנות. לניו-יורק הגעתי נשואה ״טרייה״ לבעל שהתמחה ברפואה - כלומר יוצא מאוד מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר. חזרתי לעבודה 6 שבועות אחרי הלידות שלי. היה חשוב לי לבנות את שמי הטוב בעבודה ובו זמנית להיות אם נוכחת. היו שנים עם שעות שינה מזעריות. תכונה נוספת שאני חושבת שסייעה לי בדרך״, היא מוסיפה, ״היא האהבה לידע והסקרנות. תמיד למדתי כמה נושאים בו זמנית בשילוב עם שפות וטיולים בעולם. בזמן השירות הצבאי למדתי ספרדית והיום זה ממש שימושי במקום מגוריי הנוכחי במיאמי״.

את חיה בארה"ב כבר שני עשורים. מה למדת על התרבות האמריקאית ?

"האמריקאים ברובם מעריכים עבודה קשה וצניעות. זה קשור להיסטוריה של העם כפיוריטנים שהגיעו מאנגליה. המקורות האנגליים החדירו לארה"ב את ה״סמול טוק,״ שיחת חולין על נושאים כמו מזג האוויר. המחזאי והסופר האנגלי, אוסקר ווילד, כתב על זה במחזה,״חשיבותה של רצינות״. המונח הוטבע בשנת 1923 ע״י החוקר ברוניסלב מלינובסקי, שכינה את שיחת החולין בשם:״ תקשורת פתטית״. האמריקאים אוהבים לנהל שיחת חולין כדי לחמם את האווירה לפני שפונים לעסקים. עלינו הישראלים להימנע מחקירות של השב״כ ושאלות כגון ״אז קנית את הדירה שאת גרה בה או שאת גרה בשכירות?״ ובמקום זאת לנהל דיאלוג על נושאים כללים משותפים (אני מלמדת את האומנות הזאת, וזו אומנות, בהרצאות שאני מעבירה). חשוב לזכור שנושא הפרטיות הוא מאוד מורכב בחברה האמריקאית. מצד אחד, איש זר יכול לספר לך את סיפור חייו, אך מצד שני, ממש לא מקובל לשאול שאלות כגון מה המשכורת שלך? יש גם מרחק פיזי מסויים ששומרים בזמן דיבור".

מה למדת על עצמך דרך ההתמודדות עם תרבות זרה?

"למדתי, שאומנם יש משהו ממכר בחופש ובמרחב באמריקה ולזה היה לי קל להסתגל. אבל למדתי שאני אוהבת את מה שלא תמיד אהבתי: הארץ (ישראל) קטנה, ויש סוג של חום, ישירות, תכלס, ואינטימיות בין ישראלים שאני בסופו של יום, אוהבת. אני חברה בארגון הנשים הישראלי חובק העולם אורקה ולא מצאתי באף ארגון נשים אמריקאי חיבורים אמיתיים כמו שאני מצליחה עם חברותיי דוברות העברית".

היו גם אתגרים שהתמודדת עימם בדרך?

"אחד האתגרים זה ״להמציא את עצמי״ מחדש כמה פעמים. מאתגר להגיע למקום חדש שבו אין לי שום קשרים או היכרויות ולהמציא חיים שכוללים עבודה, חברה, מגורים ולימודים מעניינים. ניו-יורק שונה לגמרי ממיאמי או מדינה אחרת בארה״ב״.

מה עזר לך להתמודד?

"בנעוריי נהגתי לשחק בהיאבקויות שהוכרעו במי נכנע אחרון. במשחק הזה שהשאיר אותי פעמים רבות "בלי אוויר". אני גם זוכרת שנהגנו להתחרות מי נישאר הכי הרבה זמן מתחת למים, אז במשחק (שאני יכולה לומר היום, האכזרי) למדתי לא לוותר, אפילו שכואב וקשה. לקח לי שנים רבות ללמוד שזה בסדר להראות חולשות״. כ

בעלת ניסיון מה היית מייעצת למי שרוצה להצליח בארה"ב?

"לדעתי בכל מקום, הדבר האלמנטרי הוא ידיעת השפה והכרת הקוד התרבותי. ידיעת השפות, לא רק אנגלית, אלא ערבית לדוגמא, עזרה לי כשטיילתי בארצות ערב. דבר נוסף, לברר לעצמך מה זה בשבילך הצלחה? בכל מקום, ובאמריקה במיוחד, יש לעבוד קשה בכדי ליצור אפשרויות וזה נכון גם בארץ הידועה בשמה כארץ ״האפשרויות הבלתי מוגבלות״.

אורלי כרמון, מנכ"לית אורקה עוצמה נשית חובקת עולם ארגון הנטוורקינג הגדול לפתוח מנהיגות, השפעה וקשרים בין נשים ישראליות מ-50 מדינות. Orlycar@gmail.com