באופן די מפתיע, תוכנית הסיוע, ה-stimulus plan המפורסמת של ממשל ביידן, זו שכבר אמריקאים רבים משוועים לקבל ממנה איזשהו נתח כדי לשרוד את הימים הקשים הללו, מתקרבת לקו הזינוק במהירות מפתיעה. עם רוב קטן בבתי הנבחרים ועל חודו של קול בסנאט, נראה שבשלב זה, העברת עיקר התוכנית המורכבת והמסובכת הזו בתוך חודשיים, תחשב לכמעט נס. עם זאת, כשבוחנים אותה, אפילו במבט די שטחי, נראה שממשל ביידן מבקש לקטוף את הפירות הנמוכים, הקלים יותר להשגה. ראשית, כבר ברור שחלק מיעדי התוכנית המקורית שהציג, השאפתניים יותר, בין אם מבחינה פוליטית ובין אם מבחינה טכנית, יישמטו מהביצוע. השניים הבולטים מביניהם הם ההעלאה המדוברת החדה של שכר המינימום והשניה, מורטריום חלקי על הלוואות הסטודנטים שכנראה ולא יכללו בחקיקה עצמה וספק אם יבואו לכדי מימוש בקרוב ללא מאבק של ממש בסנאט.

גורלו של שכר המינימום

המהלך עליו הצהיר הנשיא וד בטרם השבעתו של הכפלת שכר המינימום מ- 7.25 דולר ל- 15 דולר בכלכלה שמחפשת לחזור לתעסוקה של ימי טרום הקורונה, נראה היה מראש כמהלך מעט קיצוני. שוק התעסוקה האמריקאי מפגין עוצמות מפתיעות וצועד, מזה כמה חודשים, צעד אחד לפני התחזיות הכלכליות. בכל אחד מארבעת החודשים האחרונים היו שיעורי האבטלה בפועל נמוכים באופן מובהק מתחזית האנליסטים. בינואר 2021 הגיע שיעור האבטלה ל6.3%, מול 6.7% בדצמבר 2020, כשהתחזית צפתה יציבות. את עוצמת השינוי, שנעשה כמעט בלי סיוע פדרלי, אפשר לראות בבירור בהשוואה לנתוני השוק האירופי המשותף, שבו חלק הארי של הסיוע הממשלתי בתקופת הקורונה הגיע למעסיקים ועדיין, האבטלה בו נותרה גבוהה. אבל גם אותם 6.3% של ינואר וגם ה-6% אשר צפויים בהמשך השנה, הם הרבה מעל ל-3.5% של פברואר 2020, כשכל אחוז מתבטא במאות אלפי משרות וכשהחלוקה בין אזורים משגשגים לאזורים מוכי אבטלה, היא, כרגיל בארה"ב, בעלת שונות עצומה, הממשל ניצב עדיין בפני אתגר גדול במיוחד, והעלאה חדה בשכר המינימום וודאי לא עשויה לתרום לניסיון להחזיר לשוק העבודה למעלה ממליון אמריקאים מובטלים.

החוליה החסרה. וול סטריט(צילום: AFP)

הצד הסוציאליסטי

נראה שנכון לכתיבת שורות אלו, באופן מפתיע עדיין נותרו בתכנית לא מעט חלקים שיש אשר יכנו סוציאילסטיים, כאלו שנראים כאילו נלקחו ממדיניות כלכלית שוודית ולא מדינויות שמתאימה לממשל שהוא אמנם "דמוקרטי" אבל גם אמריקאי. תוכנית הרחבת הזיכוי ממס למשפחות עם ילדים היא עניין שלא יסתיים עם שוך המגפה. הכפלת החזר ההוצאות עד ל- 8000 דולר לשנה והגדלה מאסיבית של החזרי המס למשפחות עם הכנסות נמוכות אינם מהלכים קצרי טווח ולא יסתיימו ב-2021 או 2022. הרעיון שהועלה על ידי סגנית הנשיא האריס לפני שלוש שנים ונראה באותם ימים כמעט מופרך, יכול אפילו לשנות את מפת הילודה בארה"ב. שיעור הילודה בארה"ב שצנח ל1.75, הרבה מתחת לסף היציב של 2.1, הוא נושא רחב יריעה. ייתכן בהחלט שממשל ביידן-האריס יצליח לטפל בנושא כה מורכב "על הדרך". לתוכניות הסיוע למשפחות יש אגב מגבלה מאד "אמריקאית". הישראלים שבינינו שרגילים להטבות מוגדלות למשפחות מרובות ילדים, יופתעו לגלות שההטבות מסתיימות בשני ילדים, ואין הטבות מס כלל עבור הילד השלישי.

החולייה החסרה

בכל 1900 מליארדי הדולרים שהממשל מתכנן להוציא, ישירות או באמצעות קיצוץ במס נראה שמשהו חסר. מה שנראה שנעלם ממנה הוא התכנון לטווח הארוך: אין סיוע למו"פ, למוסדות המחקר או לסקטור העסקי. מי שמתבונן בנתוני ה- S&P500 או ה נאסד״ק, יכול להתרשם כי אין כל סיבה לסייע למו"פ האמריקאי: עליות המחירים מראות לכאורה שהוא מסתדר יפה גם ללא סיוע פדרלי, אלא שקל כנראה לשכוח שמסביב לגלעין החזק של חברות טכנלוגיות ענקיות שאכן מושכות את הכלכלה האמריקאית קדימה, יש המוני חברות שעוסקות ב"מיד-טק" : שילוב של טכנולוגיה וייצור מוצרים פיזיים, שילוב שמייצר לא רק הכנסות כי אם גם מקומות עבודה. נכון שארה"ב היא עדיין בעשיריה הראשונה בשיעור ההוצאות על מו"פ מתוך התל"ג, עם 2.8% (ראשונה אגב, ישראל, 5% ושניה דרום קוראה 4.4%), אבל זהו אותו שיעור שהוציא גם ב- 2008. ההבדל הוא שסין, שנכנסת למאבק ראש בראש עם ארה"ב על ההובלה הטכנלוגית העולמית, מגיעה ממקום משופר בהרבה מזה שהיתה בו טרם הקורונה, אז הוציאה אי שם ב-2008 רק 1.45% מהתל״ג שלה על מו"פ. ב-02020 היא כבר הגיעה ל-2.4%. תוכנית פברואר 2021 תתרום תרומה עצומה לייצוב המשק האמריקאי. כדי להזניק אותו קדימה, כדי לייצר "ניו- דיל" אמיתי, נצטרך לחכות לתכנית פיננסית יצירתית יותר.

ד״ר עדו קאליר, מומחה למימון ושוק ההון בקריה האקדמית אונו שמציעה מסלולים מיוחדים של לימודים מתקדמים לישראלים בארה"ב. לפרטים נוספים ולהרשמה: p.ono.ac.il/USA