במשך חודשים ושנים אנחנו עדים לפיצול בין שתי סיעות המפלגה הדמוקרטית, המתונים, הניאו-ליברלים, חסידי השוק החופשי כמו ביידן והאריס מחד; והפרוגרסיבים, הסוציאל-דמוקרטים חסידי המעורבות הממשלתית כמו סנדרס ואוקסיו-קורטז מאידך. השבוע, עם הצבעת הסנאט בעיצומו של משפט מהיר וסוער שלא להרשיע את טראמפ ולהדיח אותו, לפחות באופן רשמי, גם המפלגה הרפובליקנית השלימה תהליך ארוך ועברה פיצול דומה ומדמם.

פלג אחד, בהובלת הסנאטור מיט רומני מיוטה וחברת הקונגרס ליז צ'ייני מוויומינג, הוא מה שניתן לתאר בתור הפלג "המסורתי" במפלגה: שמרן במובן הישן של המילה, מאמין במוסדות, בנורמות ובעליונות המדינה על פני המפלגה. זוהי המפלגה שמתגאה במסורת הוותיקה של אייב לינקולן ותיאודור רוזוולט, אותה Grand Old Party שראשי התיבות שלה, GOP, הפכו עם השנים לכינוי מוכר לרפובליקנים.

הפלג השני הוא הפלג של טראמפ ויורשיו, כמו הסנאטור ג'וש האולי ממיזורי וחברת הקונגרס מרג'ורי טיילור גרין מג'ורג'יה. זהו החלק של המפלגה הרפובליקנית אשר מבקש לייצג את התנועה העממית שיצר טראמפ - המכונה The Make America Great Again movement - במוסדות השלטון, וזאת על אף שחלק בסיסי מתפיסת העולם של התנועה הזו הוא מאבק במוסדות השלטון עצמם.

הדמוקרטים מפוצלים על בסיס שאלות כלכליות - מיסוי, רגולציה, מעורבות הממשלה במשק - ויש משהו מפתה בניסיון לבחון את הפיצול הרפובליקני על בסיס אותן שאלות.

טראמפ, למרות רפורמת המס שהעביר, הוביל מדיניות כלכלית שלא יכולה להיחשב כליברלית - הוא העמיק את החוב הלאומי, הטיל מכסי סחר והגן על תעשיות שאין להן יתרון יחסי כמו פלדה ופחם, בניגוד לכללי המשחק של השוק החופשי. אבל ההבדלים הכלכליים בין טראמפ לבין רומני או צ'ייני הם רק תוצאה של הפיצול העקרוני באמת במפלגה: הרפובליקנים מתפצלים על בסיס היחס שלהם למוסדות ולעקרונות המנחים את ארה"ב. בחודשים האחרונים המחנה של טראמפ, שבמהלך כהונתו ניהל מאבק בעקרונות כמו המחויבות הגלובלית של ארצות הברית, שמטרתה לייצר עולם פתוח וחופשי יותר (מלחמות הסחר עשו בדיוק את ההפך), הכריז מלחמה על עקרון העברת השלטון השלווה. את התוצאות ראינו ב-6 בינואר.

קרע במפלגה הרפובליקנית.

תפיסת העולם של תנועת ה-MAGA היא תפיסה פופוליסטית: פופוליזם לא כמילת גנאי אלא כתפיסת עולם שמחלקת את אזרחי המדינה לשתי קבוצות, "העם" (ומכאן שמה) שהוא תמיד אותנטי, מוסרי ואחיד בדעותיו, ו-"האליטות", שהן תמיד קוסמופוליטיות, מושחתות ומשועבדות לאינטרסים זרים. זו תפיסת העולם שדחפה את טראמפ ויועציו (ובראשם סטיב באנון, שהיה יועצו האסטרטגי והתגאה בהיותו "לאומן כלכלי") להגביר את התערבות הממשלה במשק כדי לסייע ל-"עם", ובמקביל היא דוחפת אותם להיאבק ב-"אליטות" ובמוסדות שאלו ממלאות.

זו גם התפיסה שמניחה את התשתית לתיאוריות קונספירציה, שמתפשטות ברחבי הפלג הטראמפי במפלגה: לכל קונספירציה יש "ראש נחש" עם מניעים זרים ואפלים, בדיוק כמו בתפיסת העולם שרואה כך את האליטות. תיאוריות כמו "תיאוריית ההחלפה", לפיה היהודים מבקשים להחליף את הגזע הלבן בבני גזעים אחרים (ומכאן הקריאה "היהודים לא יחליפו אותנו" שנשמעה בצעדה בשארלוטסוויל, וירג'יניה) או QAnon, שגורסת שהממשל האמריקני נשלט בידי כת סגורה של פדופילים וקניבלים, מגיעות גם עד לחברי קונגרס. כך למשל, חברת הקונגרס טיילור גרין שהזכרנו, הודחה מחברותה בוועדות הקונגרס בשל העובדה שתמכה בפומבי לא רק ב-"תיאוריית ההחלפה" וב-QAnon אלא גם מפליגה למחוזות בדיוניים יותר, החל באמירה שאירועי ירי המוני בבתי ספר בארה"ב פוברקו כדי לקדם מדיניות להגבלת נשיאת כלי נשק וכלה בטענתה שהשריפות בקליפורניה נגרמות ע"י קרני לייזר שנורות מחללית בשליטת בנק ההשקעות של משפחת רוטשילד (מה שכונה jewish space laser). זה נשמע מצחיק, אבל כשנזכרים שכך מדברת חברת קונגרס בארה"ב - שזכתה לתמיכה ולגיבוי של מי שלפני חודש היה נשיא ארצות הברית - זה מצחיק הרבה פחות.

הצד הקונסרסטיבי של המפלגה. צ'ייני, רומני, ומקונל

ירושלים ובבל

יש שתי קהילות יהודיות גדולות בעולם: בישראל ובארה"ב. בישראל האוכלוסייה היהודית מונה כ-7 מיליון יהודים, ובארה"ב - בין חמישה לעשרה מיליון, תלוי באופן שבו מוגדרת יהדותם. עם זאת, שתי הקהילות היהודיות הללו הולכות בכיוונים הפוכים: היהודים בישראל נעשים, על פי כל סקרי דעת הקהל, שמרנים יותר, ניציים יותר ואורתודוקסיים יותר; והיהודים בארה"ב זזים לכיוון ההפוך - ליברליים יותר, יוניים יותר ואורתודוקסיים פחות.

אין קלישאה גדולה יותר מלטעון שהיהודים בארה"ב הם קבוצת המיעוט המשפיעה והחשובה ביותר. הנוכחות היהודית המאסיבית במוקדי כוח והצלחה כמו וול סטריט, עמק הסיליקון, הוליווד ואוניברסיטאות האייבי-ליג הן עובדה ידועה. גם בממשל, ליהודים נוכחות מרשימה בכל שלוש הזרועות: עשרה מתוך מאה הסנאטורים, שניים מבין תשעת שופטי העליון וארבעה מתוך 15 השרים בממשל ביידן הם בני ובנות דת משה.

ובכל זאת, אין ספק שיחסי ישראל ויהדות אמריקה ידעו תקופות טובות יותר: ההתרחקות בין שני המרכזים הגדולים של העם היהודי קשורה גם בתופעות ארוכות טווח (כמו ההתרחקות האידיאולוגית שהזכרנו מקודם) אבל גם בגלל החלטות מדיניות בשני צידי האוקיינוס. בארבע השנים האחרונות הממשלה בישראל חיבקה את הנשיא לשעבר טראמפ, שנוא-נפשם של הדמוקרטים - שרוב מכריע של יהודי אמריקה מצביע להם - וקידמה מדיניות שמרנית בזירה הפנימית בתחומי דת ומדינה.

חיבור עם יהודי ארה"ב הוא חשוב תמיד, בכל מצב ובכל זמן, ובלי קשר לשאלת התועלת שישראל תפיק מחיבור שכזה. אבל בתקופה הקרובה, לקראת ניסיונות השפעה על הממשל האמריקני להאזין ולקבל את עמדת ישראל בשורת נושאים - מהגרעין האיראני דרך הנורמליזציה עם מדינות ערב ועד בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג - ישראל זקוקה לכל מליץ יושר שתוכל לגייס. זו הזדמנות שאסור לנו לפספס.