רבות נכתב על השנים האחרונות, תחת ממשל טראמפ האוהד, בהן זכתה ישראל ליחס מלטף ומפנק מן הממשל האמריקאי ושליחיו במזרח התיכון. פרידמן, גרינבלט, קושנר ודומיהם, אשר איישו תפקידי מפתח, הכירו והעריכו את ישראל שנים רבות לפני שנכנסו לתפקידם. וכעת? רבים חוששים - אולי בצדק ואולי מהמיית ליבם, ימים יגידו - מן הצינה הנושבת מוושינגטון. איפה הנשיא ביידן? ומה עם השיחה בינו לבין ראש הממשלה נתניהו?

בתדרוך תקשורת בשבוע שעבר, דוברת הבית הלבן, ג׳ן סאקי, גמגמה כאשר נשאלה האם ישראל הינה בעלת ברית חשובה של ארה״ב. ״יש תהליכים מתמשכים ותהליכים פנים ממשלתיים שמתרחשים ... אני חושבת שצריך לתת לתהליכי המדיניות האלה להתגבש לפני שנציג מה תהיינה גישות הביטחון הלאומי שלנו במגוון נושאים״. ונזכיר – השאלה הייתה האם ישראל היא בעלת ברית חשובה של ארצות הברית במזרח התיכון ... לאחר שנדחקה אל הקיר עם מספר שאלות נוספות בהקשר דומה, הצהירה סאקי כי ״יש לארה״ב מערכת יחסים ארוכה וחשובה עם ישראל״. נו, טוב. גם זה משהו. הבית הלבן, מצידו, לאחר פניות חוזרות ונשנות, הבטיח השבוע כי השיחה הראשונה בין הנשיא למנהיגים במזרח התיכון תתקיים עם ראש הממשלה נתניהו. אם לא בליגת העל, לפחות מקומנו מובטח בליגה המקומית.

קל לזלזל בנושא השיחה, בייחוד כשצצים ציוצים מגוחכים כמו זה של שגריר ישראל לשעבר באו״ם, דני דנון, אשר הפציר בנשיא האמריקאי להתקשר ואף הגדיל לעשות ופרסם את מספר הטלפון בלשכת ראש הממשלה. יחד עם זאת, לבקיאים במהלכי הדיפלומטיה ברור שמשהו השתנה. אבל מה בדיוק? הנשיא טראמפ, ואף הנשיא אובמה בזמנו, יצרו קשר עם ראש ממשלת ישראל בימים הראשונים לאחר כניסתם לתפקיד.

הגם שהשניים ניהלו מערכת יחסים הפוכה לחלוטין עם ראש ממשלת ישראל, שניהם ראו בישראל ובנושא הישראלי-פלסטיני כנושאים בעלי חשיבות בממשלם. הנשיא טראמפ מינה את חתנו, קושנר, לנהל את המגעים להסדר במזרח התיכון - ולא רק במישור הפלסטיני - ואת התוצאות זכינו כולנו לראות עם מעבר השגרירות האמריקאית לירושלים, ההכרה בגולן וכמובן ״הסכמי אברהם״ החשובים.

ביידן ונתניהו.

בתוך המכלול כולו, ישנו כמובן משקל לאישים הנוגעים בדבר. רבות דובר ונכתב על הנשיא ביידן עצמו ויחסו לישראל.

ביידן נתפס כמקורב מאוד לממסד היהודי וכבעל עמדות מרכזיות בממשל הדמוקרטי. באחת מהאנקדוטות על מצבה של ישראל בממשל אובמה, זכור סיפורו של היועץ הישראלי לשעבר לביטחון לאומי, עוזי ארד, שחלק כי פעם כשהגיעו חברי המשלחת הישראלית לביקור בבית הלבן, כרך סגן הנשיא ביידן את זרועו סביבו ואמר לו: ״רק תזכור שאני החבר הכי טוב שלכם כאן״. בספרו של שגריר ישראל לשעבר בוושינגטון, ד״ר מייקלאורן, הוא מצטט את סגן הנשיא ביידן בכל הנוגע ליחסי ישראל-ארה״ב כאומר: “we must have no daylight between us”. עמדה זו הייתה שונה מזו של הנשיא אובמה והעלתה על נס את חשיבות התיאום הפומבי בין ישראל וארה״ב, גם אם ישנן מחלוקות בתוך החדר. נתניהו מצידו גם לא טמן ידו בצלחת. עוד מאמצע שנות התשעים, עוד בטרם נכנס נתניהו לתפקידו כראש ממשלה, זכורה ביקורתו של הנשיא קלינטון דאז על מנהיג האופוזיציה ועל מאמציו הגלויים לסייע לשמעון פרס ז״ל במירוץ לראשות הממשלה. מאז זרמו מים רבים בנהר, ואלו כללו את התמיכה הפומבית של ראש הממשלה במועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, כשרץ נגד הנשיא אובמה ב-2012 וכמובן את נאומו של ראש הממשלה בקונגרס בשנת 2015, שלא הפך אותו לחביב הממסד הדמוקרטי. ביידן, אגב, החרים את הנאום בזמנו.

בשנים האחרונות עוברת ארה״ב שינויים חברתיים ופוליטיים משמעותיים. ברור לחלוטין שזוהי אינה ארה״ב של רייגן של שנות השמונים וגם שנות התשעים עברו חלפו להן. דור חדש של פוליטיקאים צועד על הבמה האמריקאית ובמירוץ הדמוקרטי לנשיאות, הקו בו נקטו סנדרס, וורן ואחרים היה משמאל לביידן גם בנושא ישראל. מן הצד הימני של המפה, השנים האחרונות ראו התעוררות והתעצמות של הימין הקיצוני, וגם כאן המשמעות הייתה התגברות באירועים והתבטאויות אנטישמיות. אין ספק שהשינויים הללו ישחקו תפקיד ביחסי שתי המדינות. ישראל וארה״ב הינן בעלות ברית ותיקות וחשובות. זהות האינטרסים והערכים הובילו את היחסים קדימה במשך שנים. לפיכך, ועל מנת שימשיכו לעשות כן, חשוב שישראל תשכיל להבין שגם ארה״ב משתנה. גם אם הנשיא ביידן עצמו מכיר היטב את ישראל ואף הכריז על עצמו כ״ציוני לא יהודי״, טוב תעשה ישראל אם תשקיע בהעמקת קשריה עם הקואליציה של ביידן ועם המחנה התומך בו, עד כמה שאפשר גם בלי הקצוות. עיקרון הדו-מפלגתיות שתמיד היה נר לרגלי הדיפלומטיה הישראלית חשוב מאין כמוהו, דווקא כיום, וצריך שיאיר את הדרך ביחסי ארה״ב-ישראל שנים קדימה, הרבה מעבר לשיחת הטלפון המיוחלת בין נתניהו וביידן.