אנרכיסט סמוי אורח - אנרכיסט ערבי
בתיבת הדואר של האנרכיסט הסמוי התקבלה פנייה מכותב אורח - אנרכיסט ערבי. "בא לי להיות ערבי פשוט, מבלי לקום כל יום לחשוב שהגיע עוד יום של ניכור בידוד ושעמום בלתי נסבל". האנרכיסט הסמוי מעביר את המסיכה לדור השלישי של ערביי ישראל, ומזמין גם אתכם להציף את האנרכיזם שבכם, ולכתוב
כשקראתי כאן הגיגים מיומנו של אנרכיסט סמוי שקורא לשינוי תודעתי, מאוד הזדהיתי. אני חייב לציין שבתוכי נמצא אנרכיסט בן זונה שמת להתפרץ. הנקודות שצוינו בטור של האנונימי הזועם לוחצות לי על כפתורים, אני מתעב את הטכנולוגיה שאני כל כך מכור לה, ופשוט מת לצעוק שדי, מספיק, שייתנו לנו רגע אחד אינטימי, בשירותים, במיטה, בעבודה. בכל מקום קופצות לנו הודעות, צלצולים, חדשות, בכל דרך שרק עולה על הדעת.
לטורים הקודמים של האנרכיסט הסמוי:
מתי הפכנו לאנשים מתוכנתים, כאלה שלא יכולים לא לחתום על התחייבות של עוד שלוש שנים לחברת תקשורת. כך קורה לי בכל פעם שנגמרת התחייבות שולחים לי את המוכר הכי טוב שיש להם, וטוחנים אותי לחתום על עוד שלוש שנים. ואני כמו כל טמבל ישראלי, חותם כי משתלם לי. ושירות שמקבלים גורר עוד שירות ועוד
התחייבות ועוד הוצאות, וככה יוצא שאני עובד רק כדי לשלם לחברת תקשורת, ובסוף אנחנו משועבדים לדברים שאנחנו מייצרים אותם.
הבעיה לא נגמרת בזה שיש בתוכי אנרכיסט סמוי אלא שיש שבנוסף לכל זה יצור ערבי. לא מספיק שהחיים שלי כפופים כמו חיים של כל אזרח לדוקטרינה של המדע ולהמצאות המיליניום, אלא אני כפוף לחוקי התרבות הערבית שמשולבת עם הישראליות המודרנית. כמה הנפש יכולה לסבול?
אני שבוי ברעיון שאני חופשי לעשות מה שבא לי, לשאוף להגיע לכל מה שחפצה נפשי, כי הרעיון הזה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה הוא שקר מוגמר. בא לי שיעזבו אותי בשקט, שיתנו לי לנוח. בלי פרסומות בסלולרי, בלי ג'אנק מייל ובלי לשמוע על מחבלים מתאבדים. בא לי להיות ערבי פשוט מבלי לקום כל יום לחשוב שהגיע עוד יום של ניכור בידוד ושעמום בלתי נסבל.
"לא קל להיות אדם, קל וחומר אדם ערבי". צילום: global art village
אני רוצה לצעוק שכן, אני אוהב את המדינה הזאת, ולא איכפת לי שהיא מדינת היהודים, ושאני בז למנהיגים הערבים שיש לנו שלום איתם ואלה שאין לנו. אני פשוט מרוצה וחי טוב ואיכפת לי להיות בקשר טוב עם
היהודים השכנים, ולא איכפת לי שכמעט ואין לנו קשר איתם. אני רוצה לקום ולחשוב שאני יכול לעסוק בכל דבר שיעלה על דעתי, אני רוצה לסחור בנשק ולמכור אקדחים, אני רוצה להביא ילד שיהיה מפקד צוללת ובת שתהיה נווטת.
אולי להביא שני ילדים שישרפו דגלים ויבכו על הנקבה. או שיתגייסו לצה"ל וילחמו נגד הערבים שמחכים ליום שיקחו מאיתנו את האטום. אוףף כמה שכיף להגיד מה שבא לי, אבל בינינו מחר אני קם בבוקר, מדליק את הדוד, מחמם את הקומקום, מכין קפה שחור שרק יהודים יודעים לעשות, נכנס למייל בודק את כל ההודעות שלי, משיב לכולם, מזיין את אשתי, מתקומם על מחיר הדלק, בונה לי תוכנית עבודה לכל השבוע, מתקלח והולך לעבודה.
מחוץ לבית אני הערבי הטוב שמביא ילדים. מעט, לא הרבה, שיהיו השיפוצנקים של העתיד. אז תחי מדינת ישראל, וניפגש בגלגול הבא, אולי אגיע בתור נועם ברקוביץ אחד ואהיה אנרכיסט יהודי. לא קל להיות אדם קל וחומר אדם ערבי.
שוב אני, מרוצה מכך שכבר הקולות החלו להישמע, והמייל שולח פעימות לב במילים קצובות לתיבת הדואר. זה יום שמח לטור זה. אתם מוזמנים להוריד את המסיכות ולהשאיל את זו, המאפשרת לכם להביע את האמת הפרטית שלכם. אז קדימה, צחצחו מקלדותיכם, הקשיבו ללבכם, לקול הפנימי של האנרכיה הצפה בכם, והיו שותפים לקריאה לשינוי בתוך גבולות המיינסטרים, במקום שאפשר לנהל בו דיאלוג חופשי ופתוח וממנו יצוץ ויעלה השינוי.
שלחו ל- anarchistsmuy@gmail.com והשמיעו את קולכם
שבת שלום
האנרכיסט הסמוי
לפנייה לכתב/ת 
