הרבה כוכבים ומעט אור

לפני שנתיים חזרתי כמורה לבית הספר "רימון", בו למדתי לפני 15 שנה. זו בהחלט הרגשה טובה לחזור ללמד במקום בו סטודנט, אבל יש בזה גם אחריות: הסטודנטים משלמים הרבה כסף, יש להם חלומות גדולים והמטרה שלך הוא להנחות אותם בדרך להגשמתם. אבל אתה המנוסה, אתה יודע מה מצפה להם בחוץ. אופטימי קשה להיות.

לתלמידים הלא מוכשרים אין מה לדאוג - לאלה מחכה רצף כואב של כשלונות, שיוביל אותם למקצוע אחר שמתאים להם יותר. גם אין כל כך מה לדאוג לתלמידים שופעי הכריזמה והביטחון, שיש להם כשרון מסוים, אבל חסרה להם מקוריות. דווקא להם מצפה אולי איזושהי קריירה במקצוע.

הבעיה האמיתית נוגעת דווקא לסטודנטים שיש להם ניצוץ. מוזיקאים מלידה, שכשהם לוקחים גיטרה ליד ושרים שיר שהם כתבו, משהו אמיתי קורה. אלה שניגשים לדבר איתך בהפסקה עם עיניים קצת מושפלות, כי העולם הפנימי שלהם סוער ומורכב. אלה שמסוגלים אולי לקחת את העגלה החורקת של המוזיקה הישראלית ולחלץ אותה מהבוץ. דווקא להם לא בטוח שיש היום מקום.

הורוביץ. מחפש עוד שם טוב לוי (צילום: עידן הובל)

מאז ומתמיד מקצוע המוזיקה משך אליו שני סוגי טיפוסים, אלה שנמשכים לאורות הבמה, לכוכבות ולחיי הזוהר, ואלה שנמצאים שם בגלל התשוקה ליצירה. בניגוד לכוכבי הבמה, ליוצרים הגדולים באמת, יש איזושהי צניעות בנשמה. זה מוכרח להיות כך מפני ששימוש מוגזם במילה "אני" הוא אחת הדרכים ליצירת שיר רע. כשאריק איינשטיין שר "כמה טוב שבאת הביתה", המילה "אני" לא מופיעה בשיר, וזה מה שהופך את מושא השיר לאח או לחבר הטוב הפרטי של כולנו.

שני סוגי הטיפוסים - היוצר והכוכב - התקיימו תמיד זה לצד זה ולא פעם גם שיתפו פעולה באותו הרכב, אבל בשנים האחרונות משהו השתבש: אם תחשבו לרגע מה אנחנו שומעים ורואים היום ברדיו ובטלוויזיה, תגלו למשל שקשה מאוד למצוא את השם טוב לוי של שנות האלפיים - טיפוס שקט ומופנם, שלא מפרנס את מדורי הרכילות, אבל חתום על שירים שהם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית ומנגן חליל כמו אלוהים.

אז מה גרם ל"שם טוב לוים" החדשים להיעלם מנוף המוזיקה הישראלית? התשובה פשוטה: הטעות שעשינו הייתה שייבאנו מארה"ב את שיטת הרייטינג בלי להתאים אותה לישראל ושכחנו שפה זה לא אמריקה.

במרוץ כנגד הזיפזופ, שהוא סם החיים של השידור המסחרי, הצורה חשובה יותר מהתוכן, לכן היכולת של זמר לייצר פרובוקציה עסיסית לתקשורת, לא פחות חשובה מהמילים או הלחן של שיר הנושא של האלבום שלו. במילים אחרות: האמנים שהשיטה הזו מקדמת הם קודם כל אנשי שיווק מוכשרים והיצירה שלהם היא קודם כל מוצר.

אתם בוודאי תאמרו: "ככה זה בכל העולם ואין מה לעשות?" כאן הטעות. בארצות הברית השוק עצום ולכן הוא מייצר את האלטרנטיבה לשידור המסחרי בעצמו: אין כמעט ז'אנר מוזיקלי שאין לו לייבל שמתמחה בו, ותחנת רדיו שמשדרת רק אותו.

בישראל הקטנה אין מספיק קהל, והשוק לא ייצר את האלטרנטיבה בעצמו. מי שצריכה לעשות את זה היא המדינה, באמצעות השידור הציבורי.

אני מאחל לדור הבא של היוצרים במוזיקה, בקולנוע ובטלוויזיה ולקהל הישראלי, שיקום כאן שידור ציבורי עדכני ומשובח: טלוויזיה ורדיו נטולי פרסומות (יתרון חשוב שצריך לתת לשידור הציבורי), שמחויבים קודם כל ליצירה ישראלית מקורית, כזו שמושפעת מהזהות הישראלית ומשפיעה עליה. מהלך כזה לא דורש תקציבים שלא קיימים היום - הוא דורש בעיקר חזון, מנהיגות וכושר ביצוע מצד הממשלה.

אם לא נדע ליצור שידור ציבורי כזה, נמצא את עצמנו במצב שאנחנו לא רחוקים ממנו כבר היום: יהיו לנו הרבה מאוד כוכבים ומעט מאוד אור.