האדם אינו אי: על הפסיכולוגיה האבולוציונית
כל עוד תמשיך הפסיכולוגיה לתפוס את האדם כמערכת נפשית המנותקת מהקשר ביולוגי ואבולוציוני, היא תמשיך להתקבל כתיאוריה מרגשת, אבל בהחלט לא מדעית. הבשורה הממשית מגיעה היום מחוקרי הפסיכולוגיה האבולוציונית
ככל שהפכה הפסיכולוגיה לפופולרית יותר, כך נשאלה לעיתים קרובות יותר השאלה "האם הפסיכולוגיה היא מדע?" התשובות, רבות כמספר השואלים, מצביעות על הקושי בהגדרתה החד-ערכית של הפסיכולוגיה כמדע.
רבים מהפסיכולוגים טוענים שפסיכולוגיה אינה מדע, ובכך מנערים את חוצנם מן הצורך לשנות משהו בדרך הבנתם את נפש האדם. פסיכולוגים אחרים בטוחים שפסיכולוגיה היא מדע לכל דבר ועניין, אלא שיש מקום לשיפור משמעותי של העקרונות המדעיים שלה, כדי שאפשר יהיה לראות בה מדע מן השורה, כמדעי הטבע ומדעי החיים.
מה שונה כל-כך במדע הפסיכולוגיה - "לימוד נפש האדם" - ממדעים אחרים? האנקדוטה ההיסטורית הבאה, מתחום הפיזיקה, תוכל לשפוך אור על העניין:
ב-29 באפריל 1980, בטקס מינויו לכס הפרופסורה הלוקסיאני היוקרתי במתמטיקה, באוניברסיטת קיימברידג', נשא סטיבן הוקינג הרצאה על מצבה של הפיזיקה התיאורטית. הוא תיאר את התקדמות הבנת היקום במאה השנים שחלפו, ושאל: "מה הסיכוי שנגיע לתיאוריה אחידה, 'התאוריה של הכל', עד סוף המאה"?
הסיבה לחיפוש העקשני אחר "התיאוריה של הכל" היא שזהו טבעו של המדע. המדע עוסק בניסיון לחקור ולהבין את העולם באופן שיספק הסברים מדויקים ככל האפשר.
מכיוון שהמדע מנסה להסביר תחומי ידע שונים, הסבר בתחום אחד אינו יכול להתבסס על עקרונות הסותרים הסבר בתחום אחר.
המדענים מנסים לכן להרחיב ולהכליל את העקרונות התקפים בתחום מסוים אל כלל תחומי הידע האחרים. בדיוק במסלול הזה התקדמו במקביל הכימיה, הפיזיקה הניוטונית, האופטיקה והאסטרונומיה, ונפגשו כולן במגרשים של תורת היחסות הכללית ומחקר החלקיקים.
בדידותה של הפסיכולוגיה
בניגוד למגמה מדעית זו, הפסיכולוגיה, כמעט מאז היווסדה, פעלה כתחום מחקר עצמאי ונפרד. כמעט בכל אסכולה פסיכולוגית שנבחן לעומק, נחשוף בקלות חוסר עקביות או חוסר התאמה בין ההבנות וההסברים שהיא מציעה לבין אלו שנבחנו ומקובלים במדעים אחרים.
מדע הפסיכולוגיה העוסק בהבנת האדם ראה במשך זמן רב מדי את האדם כאי-זהות הנתפסת, נלמדת ונחקרת בפני עצמה, כאילו הוא, אופיו והתנהגותו אינם חלק מהעולם הפיזיקלי והביולוגי, וכאילו אין הוא מונע על-ידם ומחויב לציית לכלליהם.
מכיוון שהפסיכולוגיה השתמשה מעט מדי ב"כלי מדידה" חיצוניים כדי להשוות אליהם את האסכולות התיאורטיות שלה, היא הפכה, כתחום עבודה ומחקר, לדיסציפלינה פלורליסטית.
במשך כמעט כל שנות קיומה מתקיימות בפסיכולוגיה, בצוותא, אסכולות מרכזיות שונות אשר לא רק מנוגדות זו לזו, אלא שאינן מתיישבות עם המקובל בתחומי ידע אחרים כמו הפיזיקה והביולוגיה.
אין באמירה זו כדי להמעיט בערך הניסיונות של זיגמונד פרויד, מאבות הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה, לחבר את הביולוגיה אל הבנת נפש האדם. אלא שההבנות הביולוגיות השתנו לבלי הכר מאז פרויד, ומושגים בלתי ברורים כמו "אינסטינקט" ו"דחף", יצאו משימוש כבר לפני זמן רב.
אין להאשים את הפסיכולוגיה בחוסר הידע הביולוגי של פרויד, ממש כשם שאין מאשימים את הביולוגיה בפשטנות-היתר של דרוין, שלא ידע כיצד פועל מנגנון התורשה ולא העריך נכון את מימד הזמן האבולוציוני.
פרויד קידם את הפסיכולוגיה בצעדי ענק והעביר את הלפיד הלאה, כפי שעשה דרוין, וכפי שעשו פורצי דרך בתחומי מדע אחרים. זהו תהליך טבעי בהתפתחותו של כל תחום מדעי.
אלא שאפשר וצריך להאשים את הפסיכולוגיה, בעיקר את זו שבאקדמיה, בכך שנשבתה בכריזמה של האבות המייסדים, כבלה עצמה באידיאות שלהם, ובכך בידלה את עצמה מיתר המדעים.
שבויים אצל פרויד
כתוצאה מכך נשארו בתיאוריה הפסיכולוגית מושגים שאינם מתיישבים עם הבנות הפיזיקה או הביולוגיה. דחף המוות וההרס העצמי, על גלגוליו השונים והמאוחרים יותר, עקרון שהציב פרויד אל מול הארוֹס והעונג, הוא דוגמה לכך.
אין ספק שיש אנשים שהתוקפנות שלהם מזיקה לעצמם ולסובבים אותם, ולכן זו תצפית הדורשת הסבר. אלא שההסבר הפרוידיאני, שהתוקפנות היא ביטוי של דחף המוות וההרס העצמי, עומד בניגוד גמור לאופן שבו מבינה הביולוגיה את הישרדותן של תכונות בתהליך הברירה הטבעית.
במצב כזה תפקידה של הפסיכולוגיה הוא למצוא הסבר אחר לקיומה של תוקפנות זו, כזה שיהיה תואם את נקודת המבט האבולוציונית. אפשרות אחת למשל, היא שתוקפנות נותנת בכל זאת יתרון הישרדותי לתוקפן במצבים שבהם היא באה לידי ביטוי.
במה שונה מדע נפש האדם ממדעים אחרים? (צילום: Index Open)
אלמנט פרוידיאני מרכזי אחר שנשמר עד היום הוא התסביך האדיפלי: משאלת המוות של הבן כלפי אביו ומשיכתו המינית לאמו. פרויד חשב שהאדם ירש מבעלי החיים נטייה לזיווגי קרובים (בתוך המשפחה), ושאצל האדם, בניגוד לבעלי-חיים אחרים, הנטייה הזו מדוכאת, ומכאן התסביך.
תיאוריה זו מנוגדת להבנות ולידע הביולוגיים המודרניים. ראשית, ידוע שזיווגי קרובים חושפים גנים רצסיביים מזיקים. בהתאם, התפתחו הן בעולם החי והן באדם, מנגנונים שונים המקטינים את הסיכוי לרבייה בין קרובי משפחה. שנית, מחקרים מצביעים על כך שגברים נמשכים לנשים צעירות דווקא, ככל הנראה כי הן פוריות יותר, הן מיידית והן לאורך זמן. כל אלה, מנוגדים לקיומו של מנגנון אדיפלי.
בניגוד להסבר האדיפלי, המסגרת התיאורטית הביולוגית מאפשרת לפסיכולוגיה לחפש הסברים חלופיים לאותן התנהגויות בדיוק, העומדים בכל הקריטריונים העובדתיים והאבולוציוניים כאחד. אפשר להבין את קיומו של ניגוד אינטרסים בין בן (או בת!) לבין אב, על המשאב המשותף - האם.
קונפליקט כזה יתקיים בעיקר כאשר האב אינו נוטה להשקיע בבנו ואינו מהווה לו משאב משמעותי ומשענת חשובה בזכות עצמו. קונפליקטים שבין הורים לצאצאים מוכרים, ידועים ונחקרו רבות בביולוגיה, עוד מאז מאמריו של רוברט טריוורס בתחילת שנות ה-70. ובכל זאת, למרות ההבנות הביולוגיות המנוגדות, הפסיכולוגיה נושאת איתה, עדיין, את משאו הכבד של אדיפוס.
הסברים אולטימטיביים
הביולוגיה המודרנית התפתחה בשלושה כיוונים המשמעותיים במיוחד להבנת נפש האדם. שניים מהם, הגנטיקה והנוירוביולוגיה, מספקים הסברים מיידיים (proximate explanations), הקשורים למנגנונים הביולוגיים-פיזיולוגיים המניעים את האדם.
הכיוון השלישי מתייחס להסברים אולטימטיביים (ultimate explanations). אלה הם הסברים אבולוציוניים, העונים לשאלה: למה קרה דווקא ככה? כלומר, מה היו המניעים והגורמים האבולוציוניים, שגרמו להתפתחות תכונה זו ולא אחרת?
הסברים אולטימטיביים בוחנים את היתרונות והחסרונות הקשורים בתכונה ומשפיעים על תהליך הברירה הטבעית שלה. הם לוקחים בחשבון גם מנגנונים ואילוצים אבולוציוניים אחרים הקשורים למגבלות המוצא האבולוציוני של האורגניזם, לאילוצים ולמגבלות גנטיות, ולגורמים אקראיים מוכרים נוספים.
המחקר הנוירוביולוגי התקדם בצעדי ענק בשני העשורים האחרונים. בעקבות מהפכה זו יש ניסיונות רבים וכנים של הפסיכולוגיה, על שלל אסכולותיה, לחבר את ממצאי הנוירוביולוגיה עם הנחות היסוד של התיאוריות הפסיכולוגיות.
הפסיכולוגיה, המחקרית והטיפולית גם יחד, אינה יכולה להתכחש גם לממצאים באשר להשפעות ולטיפולים התרופתיים. ממצאים חדשים אלה על תפקוד המוח, מבנהו ואופן פעולתו, מהווים אתגר לבדיקת כל אסכולה פסיכולוגית רלוונטית, כדי לבחון את אמינותה.
מגמה זאת מתבטאת בכנסים ובפרסומים משותפים לנוירוביולוגים ולפסיכולוגים. אלא שהחיבור הזה נעשה בינתיים רובו ככולו באקדמיה ורק מעט ממנו מחלחל לשטח, אל המטפלים.
פסיכולוגיה אבולוציונית
ניסיון נוסף לחיבור בין הפסיכולוגיה לביולוגיה הוא צמיחת זרם חדש בפסיכולוגיה - "פסיכולוגיה אבולוציונית" - תחום שנולד לפני כ-20 שנה ומאמץ לתוכו את התובנות הביולוגיות החדשות. הפסיכולוגיה האבולוציונית היא האסכולה היחידה בפסיכולוגיה שאינה מנותקת מיתר המדעים.
מכיוון שכך, היא גם היחידה ההופכת את הפסיכולוגיה למדע ככל מדע אחר. 20 שנה מאז היווסדה, מתקיימת הפסיכולוגיה האבולוציונית כמעט רק באקדמיה, כתחום מחקרי, ורק למעט מאוד מטפלים יש ידע תיאורטי ומקצועי מספיק כדי ליישם אותו בטיפול.
פתחנו בכותרת האדם אינו אי. האדם, לא לבדד ישכון, ואין כל אפשרות לנתח ולחקור את גופו או את נפשו בנפרד מעולם הטבע שבו נוצר. האדם, למרות יחודו, הוא בעל חיים שיש לו הרבה מהמשותף עם בעלי חיים אחרים. התעלמות מהשלכות הידע הביולוגי המתקדם על מבנה נפש האדם היא אחת הטעויות ההיסטוריות הקשות בתחום הפסיכולוגיה.
מעניין שכמעט באותה מידה שבה "אשמים" הפסיכולוגים בטיפול באדם בנפרד מעולם החי, אשמים הביולוגים בפעולה ההפוכה. במשך כמעט מאה שלמה הקפידו הביולוגים, חוקרי התנהגות בעלי החיים, שלא "להאניש" את בעלי החיים, כלומר, להימנע מלייחס להם רגשות או יכולות קוגניטיביות, שנחשבו ייחודיות לאדם.
כוונתם היתה טובה: להפוך את חקר ההתנהגות ל"מדעי" ככל שניתן, ולהימנע מייחוס רגשות או מחשבות לבעלי חיים. אלא שבכך תרמו גם הביולוגים תרומה מכרעת לתפיסת האדם כאי.
הביולוגיה נמצאת רק בתחילתו של תהליך שינוי תפיסה שסופו בלתי נמנע: אם אנחנו מבינים שלאדם יש עולם רגשי, ואם אנחנו מייחסים את קיומו למרכיבים פרימיטיביים במוח שהתפתחו במהלך האבולוציה, אנחנו חייבים להסכים שבאופן כזה או אחר מתקיים עולם רגשי זה, ללא ספק, גם אצל בעלי חיים פרימיטיביים יותר.
הפסיכולוגיה היא מדע יישומי בעיקרו. מטרת המטפל הפסיכולוגי היא בדרך כלל לשקם אדם מפגעים נפשיים שמהם הוא סובל. בפגיעות רבות די בטיפול "כללי", המושפע מהידע המקצועי הקיים אצל המטפל, מחוכמת החיים שלו, מרגישותו ומהקשר האישי בינו לבין המטופל.
אלא שקשה להימנע מהמחשבה שידע מדויק יותר והבנה נכונה יותר של נפש האדם יכולים להוסיף ליעילותם של תהליכים טיפוליים באופן משמעותי.
הפסיכולוגיה המודרנית לומדת מהמרכיב היישומי שלה, אבל כתורה מדעית היא תלויה במחקר הטהור ובכלים המדעיים שמקבלים הפסיכולוגים בשלבי הלימוד והאימון שלהם, שרובו מצוי באקדמיה. הפסיכולוגיה תתקרב להגדרת "מדע ככל המדעים" ככל שתלמד לגשר בין הידע שלה, הסטטיסטי, האבחוני והטיפולי, לבין הידע הביולוגי המגיע מהנוירוביולוגיה ומהפסיכולוגיה האבולוציונית.
ד"ר אורן חסון הוא ביולוג, חוקר התנהגות ותקשורת בעולם החי ומשמש כיועץ זוגי.
המאמר המלא התפרסם בכתב העת "אודיסיאה".
לפנייה לכתב/ת 
