הרגשתי ישראלי כשקיבלתי תעודת זהות
הרקדן סטפן פרי שהגיע מצרפת הרגיש הכי ישראלי לאחר שקיבל את תעודת הזהות שלו. אמנם מדובר רק בכרטיס, אך הוא שינה את חייו. הבית השני שלי - פרויקט מיוחד של ynet לסוכות
עכשיו, אחרי 11 שנים שאני חי ועובד בארץ , זו שאלה מצויינת לשאול את עצמי ולנסות לענות: מתי ואיך הפכתי לישראלי. במשך תקופה ארוכה הייתי עובד זר, רקדן צרפתי עם ויזת שהייה B1 ובכל הזמן הזה הצלחתי להתמודד עם העבודה ועם הזרות, כך שלהיות "עובד זר" לא הפריע לי בסביבת העבודה שלי - להקת המחול בת שבע, ולא עם בת זוגתי ועם כל חברי.
מהשבוע הראשון שנחתתי בארץ, יש לי זכרונות ברורים וחזקים מהבחינה אצל אוהד נהרין. כבר אז ידעתי שישראל היא המקום שאני רוצה להיות בו בעתיד. ההחלטה באה מתחושת בטן חזקה מאוד. האם דמיינתי בתקופה זו שישראל תהפוך למדינה שלי? לא ממש. בעבודה, כרקדן וכמורה, אני משתמש בעברית אבל מדבר בגוף, שם אני מרגיש הכי בבית, אבל באותה מידה הסטודיו יכול להיות בכל מקום אחר בעולם.
פרי. מדבר בגוף, אחר כך בעברית (צילום: גדי דגון)
ההשתלטות על השפה לא היתה לי פשוטה. האנשים מסביב פשוט לא רוצים לדבר איתי בעברית. כנראה שאני מזכיר להם את חו"ל, ולפי מה שלמדתי חו"ל זה חשוב לישראלים. אז אני עונה להם באנגלית של צרפתי, ואם הם כבר מוכנים לדבר איתי בעברית, הם נדבקים במבטא פריזאי-ישראלי לא ברור. ובכל זאת הצלחתי: אני מדבר עברית, יוצר ומלמד בעברית.
בעבודתי אני נתקל בקהלים ובאוכלוסיות שונות, ויחד עם השפה התגלו לי קודים חדשים של התנהגות שלא היו מוכרים לי. העבודה עם אנשים גילתה לי את אופיים התחרותי והשאפתני של הישראלים. אני חייב להודות - זה מדבק. באופן מפתיע, התחלתי להרגיש שזה נכון יותר להתנהג ב"צורה הישראלית", כלומר קשוח וקולני. אני מקבל את זה כתגובה טבעית לסביבה וכגילוי של אקטיביות לעומת פסיביות.
תמיד נתנו לי יד
הישראלים שאני מכיר תמיד ירצו לקחת חלק ולתת יד. הם תמיד נמצאים שם כשצריך. אני מרגיש שהתקרבתי לתרבות הישראלית. אני מבין טוב יותר את ההתנהגות הישראלית ואני אוהב אותה. כל חברי עדיין רואים בי אירופאי ואולי אני כזה, אבל בכל פעם שאני נוסע מפה - החזרה ארצה מרגישה כמו לחזור הביתה.
אבל אני גוי. כולם נהנים להזכיר לי את זה. אפילו בשביל החברים שלי העובדה שאני גוי היא סוג של בדיחה. פעם אחת, בקו 845 בדרך לקרית שמונה, נסעו נהג אחד, 15 חיילים, 8 חיילות, 12 דוסים, שני אנשי ביטחון וגוי אחד. במשך שעתיים וחצי הרגיש הגוי מתח אדיר ורצון עז לצעוק לכולם: "לא, זה לא נכון. אני יהודי!!"
ככל שעברו השנים, הדרכון שלי התמלא בויזות B1 מחודשות, מעגל החברים התרחב והעברית שלי השתפרה. כשכבר כמעט הרגשתי שאני בבית שלי, מצאתי את עצמי בדרך הביתה מהסטודיו בנווה צדק עומד מול שורה של גברים אסייתים שכובים על הרצפה, ומעליהם זוג שוטרים שדיברו "לא בדיסקרטיות" והיו עצבניים בגלל פעולת פינוי עובדים זרים שכשלה.
פרי. מרגיש שייך (צילום: גדי דגון)
אחרי כמה קללות והשפלות, העובדים האסייתים שבו לביתם והשוטרים נכנסו לניידת ונסעו משם. נשארתי לעמוד במקום כמה רגעים. הדרכונים שלי ושל האנשים האלו היו מוחתמים באותה חותמת B1 של מדינת ישראל, ובכל זאת אף שוטר ישראלי שפגשתי לא השכיב אותי על הרצפה.
ואז הגיעה התעודה
בת זוגתי ואני דאגנו לארגן בשבילי במשרד הפנים תעודת זהות. אחרי תהליך ארוך, במרץ 2010, קיבלתי מספר תעודת זהות שבאופן מופלא עשה בחיי מהפך. אפילו שזו תעודה זמנית שאני צריך לחדש בכל שנה במשך שבע שנים, המספר הספציפי הזה שינה לי את החיים באופן אדמיניסטרטיבי. יותר קל ונוח להיות A5 מ-B1. למי שלא היה זר והטרמינולוגיה הזו אינה מובנת לו, המשמעות היא תנועה חופשית במקומות עבודה, בבנק, קופת חולים, בבקשות תמיכה, בנתב"ג, במס הכנסה, בהזמנת כרטיסים, בתדלוק פשוט של האוטו או בכל היתקלות מקרית עם שוטר.
האם חתיכת פלסטיק ומספר הופך אותי ליותר ישראלי? ברור שכן! אז נכון, אני לא מספר, אני אדם חופשי אבל לחתיכת הפלסטיק הזו יש סגולות הגנה ייחודיות שאני שמח וגאה להחזיק בארנק. בכל פעם שאני פוגש מישהו חדש ששואל אותי מתי הגעתי לישראל ומה אני עושה כאן, התגובה פחות או יותר דומה: "מה אתה משוגע? איזו טעות! בצרפת הרבה יותר טוב!". אולי זה באמת משוגע מצדי לחיות כאן, אבל כולנו קצת משוגעים כאן אז אני מתאים, לא?
גם אני אוהב למרוח שוקולד השחר, לנגב חומוס, לקנח עם עארק אשכוליות, לצפור כשהרמזור מתחלף לירוק, לדבר על הדיבוק של חנה רובינא, להתלהב מהשלג בירושלים פעם בשנתיים, לרדת לים המלח, לשיר ים של דמעות, לקנות תחתוני דלתא, להתבאס מהמצב, להתפעל מדויד גרוסמן, לעמוד בצפירה, ולסיים ב-יאללה מממ...ביי.
סטפן פרי הגיע לישראל באוגוסט 1999 לאחר אודישנים ללהקת בת שבע. הוא הצטרף לשורות הלהקה כרקדן ורקד בה עד ליולי 2008. מאז שעזב את הלהקה הוא עובד כמורה לשיטת גאגא של היוצר והכוריאוגרף, אוהד נהרין, בישובים בכל רחבי הארץ ומתקלט
עוד בפרויקט בית שני
דליה שימקו הרגישה ישראלית באודישן בלונדון
רנה ליטווין קודם השתלטה על השפה
זאב רווח הרגיש ישראלי כבר במרוקו
ליאו לרוס חש ישראלי אחרי שנזרק מפאב ניו-יורקי
לוקה שקד נתקעה בחו"ל והרגישה ישראלית
ומתי ואיך הרגישה קורין אלאל ישראלית?