מובטלים לא צריכים חופש ביטוי

על תוכנית ויסקונסין נכתב רבות בעת שהיא הופעלה, ובמהלך אותן שנים הגיעו לא פעם לעיתונות סיפורים על דרישות לא סבירות שהוצגו בפני המשתתפים, הפנייתם לעבודות שלא הלמו את כישוריהם או את מצבם הבריאותי, ובעיקר - על כך שהתוכנית שימשה פעמים רבות ככלי ענישה ואמצעי לשלילת דמי אבטלה או קצבת הבטחת הכנסה מן המשתתפים בתוכנית בנימוקים כאלה ואחרים.

• ועדת העבודה מציעה חלופה לתוכנית ויסקונסין
• בכיר ב-OECD: "מאוכזבים שבוטלה ויסקונסין"
• נתניהו: ביטול ויסקונסין - מכה לשוק העבודה
  

התוכנית הזאת עברה לעת עתה מן העולם, ולטעמי יש לברך על כך. נזקיה עלו על תרומתה, ומנת ההשפלה שחוו במסגרתה בני אדם רבים היא כשלעצמה סיבה טובה שלא להחזירה לחיים. המקרה הבא ממחיש אילו אמצעים נקטו מפעילי התוכנית נגד המשתתפים בה.

שוד ושבר - האיש חילק עלונים!

גיבור הסיפור הזה הוא אדם שהשתתף בתוכנית ויסקונסין. בשלב מסוים נשללה קצבת הביטוח הלאומי שקיבל בנימוק שסירב לשתף פעולה בבניית התוכנית האישית עבורו. ומה לדעת מארגני תוכנית ויסקונסין – וועדת הערר שדנה בעניין - היווה אי-שיתוף פעולה במובן זה? ובכן, מתברר שהאיש הגיע למרכז שבו הופעלה התוכנית, ביום ובשעה שנקבעו לו, אך מה שהפריע למפעילי התוכנית היה, שבמסדרונות המרכז הוא חילק בקרב המשתתפים עלונים ובהם מידע על זכויותיהם על פי החוק, ובמה שמכונה "חדר המשאבים", שבו הייתה אמורה להתבצע בניית התוכנית האישית, הניח בצד את העלונים כדי שהמשתתפים יקחו אותם בעצמם.

זה הספיק למפעילי התוכנית ולוועדת הערר שדנה בעניין לשלול ממנו את קצבתו. עקב כך פנה האיש ללשכה לסיוע משפטי. הזמן התמשך, ובתוך כך עבר המועד שנקבע בחוק להגשת הערעור לבית הדין לעבודה כדי להפוך על פיה את החלטת ועדת הערר. לכן, כשכבר נידון העניין בבית הדין לעבודה, טענה נציגת המדינה (שנתבעה אף היא, כמי שהייתה מופקדת על תוכנית ויסקונסין), כי אין לדון בתביעה מחמת התיישנות.

כאן עלתה לדיון סוגיה מרכזית לגבי התנהלותם של המדינה: האם היא יכולה, כמו כל בעל דין, להעלות טענת התיישנות כאשר הם נתבעת? מייד נספר מה נקבע בבית הדין הארצי לעבודה, אך כבר כאן המקום לומר, שסוגיית חלוקת העלונים והשלכותיה לא נשכחה, ועוד נחזור אליה.

תם עידן החמלה

סוגיית ההתיישנות נשמעת כמו עניין משפטי טהור, ולמי שאינו עוסק בזה - אף משמים משהו. אלא שלסוגיה זו יש גם משמעויות והשלכות נוספות. המדינה היא גוף חזק מאוד, וחולשתם של האזרחים לעומתה היא בבחינת נתון ידוע מראש. לכן, לאורך שנים רבות - בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה - התמסד נוהג שמנע מן המדינה להשתמש בכוחה העודף כלפי האזרחים כאשר היה מדובר באפשרות להעלות טענת התיישנות. הכלל היה, שנציגי המדינה אינם מעלים טענת התיישנות על מנת לדחות תביעות נגד המדינה, אלא רק במקרים חריגים ועל פי אישור מראש של הפרקליטות הנוגעת בדבר.

אך, כעולה מפסק הדין בעניינו של האיש הזה, היועץ המשפטי לממשלה החליט, בניגוד לקודמיו, כי תם עידן החמלה במישור זה. כיום, ציינה שופטת בית הדין הארצי לעבודה, לאה גליקסמן, ככלל, מעלים הפרקליטים מטעם המדינה טענות התיישנות, וכדי שפרקליט יוותר על טענת התיישנות הוא זקוק לאישורו של פרקליט המחוז.

לא שיחסי הכוחות בין המדינה לאזרחיה השתנו. המדינה, עולה מדברי השופטת, רק החליטה כי מותר לה להשתמש בכוחה העודף. כיוון שכך, וכיוון שערעורו של האיש לבית הדין לעבודה הוגש באיחור, טענה כאמור המדינה כי דין הערעור להידחות מחמת התיישנותו. הטענה לא נשארה ללא מענה מצד בא כוחו של האיש, עו"ד אדי ווסר. הדי השיקולים החברתיים נשמעו היטב בנימוקיו.

ראשית, ציין, כאשר האיש פנה ללשכה לסיוע המשפטי טרם גובש שם נוהל שקובע, כי עליו להגיש את הערעור אפילו לפני שייקבע אם הוא זכאי לסיוע המשפטי, וזאת כדי לא להחמיץ את המועדים הקבועים בחוק לגבי הגשת ערעור. שנית, הדגיש, היות ששרר הנוהג שהמוסד לביטוח לאומי אינו מעלה טענת התיישנות אם תובע הגמלה פנה לסיוע משפטי בתוך תקופת ההתיישנות, האיש הסתמך על כך ופעל בהתאם.

שלישית, ונוסף על שני הטיעונים הקודמים, המערער לא שקט על שמריו ולא התמהמה בטיפול בעניינו: תחילה הוא פנה לעמותה לשלום ולצדק חברתי, אשר היפנתה אותו ללשכה לסיוע משפטי, ושם חל העיכוב בטיפול עד לקבלת ההחלטה למנות לו בא כוח מטעם הסיוע המשפטי מפני שתהליך בחינת הזכאות אורך כחודשיים ימים.

"סבירות, הגינות ומידתיות"

השופטת גליקסמן קיבלה את מרבית טיעוניו של עו"ד ווסר, ובתוך כך ציטטה מפסיקה קודמת בעניין העלאת טענת התיישנות בידי המדינה: "הפעלת הסמכות (להעלאת טענת התיישנות - י"א) אינה אוטומטית והיא טעונה לעולם הפעלת שיקול דעת. בבוא הגורם המוסמך לפעול, עליו לתת דעתו למכלול הנסיבות שבפניו ומכוח הדין הכללי עליו לפעול גם בתום לב, בהגינות ובדרך מקובלת. דרך הפעלת הסמכות נתונה לביקורת אף היא ובמקרה המתאים ניתן לקבוע שהשימוש בסמכות נעשה שלא כדין ושהוא נגוע בחוסר תום לב ודינו להתבטל. ...אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת על ידי רשות ציבורית בהעלאת טענת התיישנות, פסק בית המשפט העליון כי בהעלאת טענת התיישנות 'שיקול דעתה (של הרשות) כפוף לנורמות של המשפט המינהלי, נורמות של תום לב, סבירות, הגינות ומידתיות".

בהמשך הדברים הסבירה, כי במקרה הספציפי שהובא בפני בית הדין לעבודה עולות לדיון שאלות עקרוניות: "האם ניתן לסווג את פעילות המערער בחלוקת מידעונים למשתתפי התוכנית על זכויותיהם כ'אי שיתוף פעולה'; האם דרישת המרכז... כי המערער יפיץ מסמכים רק 'מחוץ לכתלי המרכז' לגיטימית, בהיותה מגבילה את חופש הביטוי של המערער, ועוד".

לפיכך, קבעה: "אני סבורה, כי לא היה מקום שהמדינה, שאמורה לנהל בקרה על פעילות מרכזי התעסוקה ולהבטיח כי יפעלו כדין, תמנע דיון בטענות עקרוניות אלה בשל התיישנות. כמו כן, היה מקום לברר את טענת המערער כי הגמלה נשללה שלא כדין עקב התנכלות לפעילותו (הכוונה לחלוקת העלונים - י"א), למרות שעל פי הדיווח לא שיתף פעולה יום אחד בלבד... ומשתתף רשאי להיעדר עד יומיים מהתוכנית".

בתמצית: השופטת קבעה כי אין למנוע דיון בטענות מהותיות כפי שעלו בהקשר זה ביחס למכלול זכויותיהם של משתתפי תוכנית ויסקונסין, כולל זכויות היסוד שלהם - כמו חופש הביטוי - תוך היתלות בטענות פרוצדורליות-טכניות, כגון התיישנות. בכך יצרה סולם ערכים חברתי-משפטי, שבו ניתנת עדיפות לבירור סוגיות חשובות כאלו על פני פלפולים משפטיים.

בבית הדין הארצי לעבודה יושבים חמישה שופטים: שלושה שופטים מקצועיים ושני נציגי ציבור, האחד מטעם העובדים והאחר מטעם המעבידים. הפעם היטו את הכף נציגי הציבור. בעוד שני השופטים לא הסכימו עם השופטת גליקסמן, נציגי הציבור אימצו את עמדתה, וברוב קולותיהם אכן נקבע כי הדיון יוחזר לבית הדין האזורי לעבודה, אשר ידון בטענות האיש לגופן. וזה הזמן לחזור לטענות הללו.

האם גוף פרטי יקבע את זכויות האזרח?

"האם ניתן לסווג את פעילות המערער בחלוקת מידעונים למשתתפי התוכנית על זכויותיהם כ'אי שיתוף פעולה'; האם דרישת המרכז כי המערער יפיץ מסמכים רק 'מחוץ לכתלי המרכז' לגיטימית, בהיותה מגבילה את חופש הביטוי של המערער?" - ניסחה השופטת גליקסמן היטב את השאלות העומדות במוקד הסיפור הזה.

ככל הנראה, לטעמם של מפעילי תוכנית ויסקונסין, אכן חלוקת מידעוני הזכויות למשתתפי התוכנית היא בגדר "אי שיתוף פעולה", וזכותם של המשתתפים לחופש ביטוי בדמות חלוקת העלונים כנראה הייתה בעיניהם לצנינים. שאם לא כן, מנַיִן צמחה הדרישה שהעלונים יחולקו רק מחוץ לכתלי המרכז?

ריח רע מאוד של הפעלת נורמות לא-דמוקרטיות כלפי אנשים שתלויים לקיומם היומיומי במפעילי תוכנית פרטיים עולה מן הסיפור הזה. יש בזה גם גורם מפחיד. רק תחשבו על זה: האם ייתכן שגוף פרטי שזכה במכרז להפעלת השמת אנשים בעבודה גם יקבע מה היקף זכויות האזרח שלהם, אם בכלל?

על השאלות הללו יצטרך לענות כעת בית הדין האזורי לעבודה, אליו חזר העניין. יש לקוות שהנורמות המושרשות היטב במדינת ישראל ביחס לזכויות האזרח תמצאנה ביטוי הולם בפסיקתו בעניין זה.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות ומנהלת פורום צרכנות ב-ynet