קל לשנוא את ש"ס

ננטרל תחילה את שנאת הספרדים: מצבה של הגזענות העדתית בישראל אינו צריך להדאיג יתר על המידה בשנת 2010, בוודאי יחסית לגזענות אותה מובילה ש"ס ביד רמה. זה לא רק בית הספר בעמנואל, אלו גם שנים ארוכות של שתיקה למראה אפליה ברורה של תלמידים ותלמידות ספרדיות בבתי ספר שנחשבים בעיניי ש"ס אליטיסטיים וראויים מאוד.

זו גם שתיקתו של קרבן אפליה, מי שצריך להיות רגיש עד מאוד למצוקת הזולת, לנוכח מה שנעשה בתלמידים אתיופיים ובגזענות המוסווית כלפי חלק מן התלמידים יוצאי ברית המועצות. במקרה האחד הזה, ש"ס נותנת את ידה לתרבות של שנאת האחר, במקום לעמוד בראש המחנה שאמור היה למנוע אותה.

מפלגת הקוזק הנגזל

ואם כך, גם אי אפשר לצפות ממנה להתנער מגילויים אחרים של גזענות. מכתב הרבנים צריך היה להדאיג את שר הפנים, הממונה מתוקף תפקידו גם על רשויות מקומיות ערביות ומעורבות, וגם על עקרון השוויון שאמור להתקיים בהן, ובכל מקום אחר, כלפי אזרחי ישראל באשר הם. שמעתם מילה של גינוי מאלי ישי? גם אם הקשבתם היטב, אפילו לא ציוץ. והקמפיין הרעשני לגירוש העובדים הזרים, שכל כולו מסריח מגזענות בלתי מוסווית, הוא רק גולת הכותרת של הדימוי שש"ס פיתחה לעצמה כמפלגת השנאה היעילה ביותר בישראל.

נדמה שהביטוי העברי הנאה "הפוסל – במומו פוסל", פסח על פרנסי ש"ס כשהם זועקים "גזענות" – אבל בעצם, גם כשהם משמיעים זעקות אחרות. כי בשנים האחרונות מיקדה ש"ס את מירב מאמציה במאבקים שיכולים לייצר רק עוד ועוד איבה כלפיה, ובעקיפין - גם כלפי ציבור התומכים שלה.

קחו למשל את הסירוב העיקש להחיל על תלמידי מוסדות החינוך שלה את לימודי הליבה, ובצדו – הדרישה העיקשת לא פחות לתקציב שווה למוסדות הללו. בצד זה, מוטחת האשמה כוללת כלפי העולם החילוני על כך שאינו מאפשר לחרדים להשתלב בשוק העבודה. זהו מקרה קלאסי של טיעון עקום מבית היוצר של הקוזקים הנגזלים: אולי המציאות הפוכה? אולי מפני ששנים ארוכות מדי אין מחייבים את חניכי מוסדות ש'ס בלימודי ליבה, קשה להם מאוד להשתלב בשוק העבודה? ואולי מצבם הכלכלי הוא פרי ההתעקשות המטופשת הזאת, ולא פרי של שנאה?

עסקנים, לא מדינאים

וקחו, למשל, אסונות מזדמנים. יש לש"ס הסבר מאוחר לכל אחד כזה, והוא מגיע הישר מפי הגבורה ומיד לאחר האסון, כשעולמם של קרובי המתים חרב עליהם. האם לא ניתן היה, במשך שנות קיומה הארוכות של ש"ס, ללמוד את הלקח מהתבטאויות נוראיות כמו אלה אחרי אסון הבונים, שאירע (לשיטת חכמי ש"ס) בגלל מזוזות מזויפות – ולשתוק מעט באסון השריפה? או לפחות להודות שהיעדרה של כבאית בעוספייה - בהחלט בתחום אחריותו של שר הפנים - חוללה את האסון לא פחות מחילול שבת?

אבל זו השיטה, וכך היא עובדת כבר זמן רב מדי. כשהציבור של ש"ס מצוי בבעיה, נופלת האשמה על הציבור החילוני. כשהציבור החילוני, או אזרחי ישראל בכללותם, מצויים בבעיה – ש"ס לא תודה באחריות, ותמשיך להאשים את ה"אחר" המאיים שלה, קרי כל מי שלא התפקד לש"ס.

כשש"ס מובילה מאבק למתן הטבות מפליגות וחריגות ללומדי תורה - גם אז הציבור החילוני מואשם במשהו, לא חשוב מה, העיקר שאפשר יהיה להתנגח בו ולהוציא את המימון מכיסיו, רצוי בתנועה מהירה אחת, או בסעיף עלום בחוק ההסדרים.

בראשית ימיה התייחדה ש"ס מן המפלגות החרדיות האחרות, בהבנה שלה שכוחה בזירה הציבורית הכללית אכן נובע מציבור מסוים מאוד של תומכים ואוהדים, אבל מחויבותה כשחקן מרכזי בזירה הזאת היא כלפי כולם.

ההבנה הזו נעלמה יחד עם פרישתו של אריה דרעי מן המשחק. בהנהגתו של אלי ישי, מה שנותר הוא ציבור של עסקנים שלא השכילו להיות מדינאים; שלא מצליחים לראות בעיניהם את צרכיה של המדינה – ולעולם לא מסכימים שאלה קודמים לצרכים של הציבור שלהם.

במצב דברים שכזה, באמת קל לשנוא את ש"ס. לא רק קל, אלא גם מתבקש.