ממתינים לרוזה פארקס החרדית
לא בכפייה, אבל הלכה למעשה נשים חרדיות ימשיכו לעלות בדלת האחורית ולהיות מודרות מהמרחב הציבורי - שבחברתן פתוח ונגיש לגברים בלבד. עד שתבוא המורדת
"איננו יודעים מה תהא השפעתו הישירה והעקיפה של פסק דין זה, אך יודעים אנו כי איננו יכולים להשלים עם הפליה כופה כלפי נשים", אמר השופט אליקים רובינשטיין בפסק הדין שאישר את הפרקטיקה של קוי המהדרין, וגם קבע כי אסור לכפות אותה על נשים. וכך מייחל השופט סלים ג'ובראן: "מי ייתן ופסק דיננו זה יביא לאיחוד, לסובלנות ולקירוב לבבות, ולא לפירוד ולהעמקת השסעים בחברה הישראלית".
וכאישה חילונית המשקיפה על הדברים מן הצד, בעיר שאין בה (עדיין) הפרדה בקווי האוטובוס, אני יכולה רק לומר בציניות המתבקשת – ממש. איחוד, סובלנות וקירוב ללבות? בין מי למי? בין חילונים לחרדים, או בין חרדים לחרדיות?
מי יסייע לחרדיות?
מתחת למטריה הנאורה של החוק בישראל, מתחת לאדרת הסובלנות הענקית שבג"ץ פורש על כלל הציבור, יכולים לחסות בצוותא חדא כל מיני מיעוטים שזכויותיהם נרמסות בידי ציבורים גדולים ורבי כוח. ילדים אתיופים שלא הגיעו לבית הספר הנכון יכולים להידרש לשירותי בית המשפט, הומוסקסואלים
שהופלו בידי מעבידים בשל אורח חייהם, נשים שנשללו מהן זכויות המיוחדות הקבועות בחוק, אפילו זרים שמשרד הפנים התעמר בהם שלא בדין. לכולם יכול בג"ץ להשיב את כבודם שנגזל וזקיפות קומתם שמישהו ניסה, בערלות ליבו, לכופף ולהכריע. כולם ייצאו ממנו חוסים תחת הנאורות המוקרנת מן ההיכל – כולם, למעט נשים חרדיות.
הן ימשיכו לעלות בדלת האחורית, ביודען היטב שדלתות כאלה –במקומות ובזמנים אחרים בהיסטוריה –שימשו את נידחי החברה, המופלים והמוקעים מלבוא בכלל הציבור כשווים. עבדים ומשרתים, שחורי עור בחברה גזענית, יהודים בראשית ימי הנאציזם, כשעוד הרשו להם להיכנס בדלת כלשהי. הן ימשיכו לספור מגבעות באוטובוס הנעצר למולן כדי לדעת אם יש להן בכלל סיכוי להיכנס, שכן אם גם באזור הדלת האחורית יושבים אברכי משי, הן תיאלצנה, כמובן, להמתין לאוטובוס הבא, ואף על פי שיתמהמה, יהיו אנוסות לחכות לו עד שיבוא.
הן לא תוכלנה לשבת באוטובוס הזה בשקט ובנחת, מפני שעצם נוכחותן בו אינה מתקבלת יפה על ידי הגברים היושבים בקדמת כלי הרכב, ולא רק בו. הן חיות בציבור שבו כל נוכחות פומבית של אישה במרחב הציבורי הפתוח לכל היא סוג של איום. ולא יהיה בידן לתקן את המצב הזה מבחינה חוקית, משום שהן לא משמיעות את קולן בפוליטיקה. הן לא משמיעות את קולן אפילו בשיר, מפני שעצם הקול, כידוע, הוא ערווה. תהיי שקופה ושותקת, אומרים להן מנהיגיהן ורבניהן, ומלמדים אותן מילדותן כיצד עליהן לנהוג כדי לשאת חן בעיני הציבור שלהן.
איפה הנשים?
בשנים האחרונות, במקום האיחוד וקירוב הלבבות שהשופט ג'ובראן מייחל לבואם, אותם מנהיגים ורבנים מנסים אט אט למנוע גם מנשים שאינן חרדיות את מימוש זכויותיהן לשוויון במרחב הציבורי. לעתים קרובות מדי, בשל הצורך להפגין סובלנות, הנסיון מסתיים בהצלחה – ובפגיעה בנשים.
הנה, מסיבה צה"לית בה נאסר על נשים להופיע על הבמה, והנה מופע עירוני בו הולבשו במין בורקות שכאלה, והנה ההפרדה בין המינים ב"בני עקיבא" שפעם לא התה עוברת בשלום, והנה החצאיות שבהן אמורות גם חילוניות להתעטף בבואן לרשת מרכולים כזאת או אחרת, ואיומי החרם על מוצרי-צריכה שיצרניהם משתמשים בנשים בפרסומות – אתם מכירים את הפרטים, והם מתחברים לכלל תמונה אחת וחד משמעית: על פי הההשקפה החרדית הרווחת, לנשים אין מקום כשוות במרחב הציבורי. הוא פתוח ונגיש במלואו לגברים בלבד, ויישאר כזה – אלא אם כן יקומו מתוך החברה החרדית עצמה נשים שיתמרדו.
דיכוי באישור בג"ץ
יש להן רשימה ארוכה של עניינים שכדאי לעלות על בריקאדות למענם. נתחיל במעמדן בבתי הדין הרבניים ונמשיך באיכות החינוך הנפרד המוענק להן, נמשיך בחוסר יכולתן לכהן בתפקיד כלשהו בממסד הדתי ונעבור דרך תקרות הזכוכית הסמויות שמוצבות בפניהן בשוק העבודה ובאיסור המוחלט להיות מנהיגות של כלל הציבור, ובהיתר לזכות ביוקרה ציבורית רק דרך
נישואין לרב: כל אלה צריכים להטריד אותן עד מאוד, כי כל אלה הם ביטויים גדולים וקטנים של הדלת האחורית, הסימבולית כל כך, המותרת להן.
בניגוד לכבוד השופט ג'ובראן, לא הייתי רוצה שפסק הדין בבג"ץ יביא לסובלנות ולקירוב לבבות, אלא דווקא להיפך: שהוא יביא למחשבה מחודשת, דווקא אצל נשים חרדיות. מחשבה שממנה תצא סרבנית-הדלת-האחורית הראשונה, רוזה פארקס החרדית שתגיד, ככה אי אפשר יותר. ושמעשיה יהיו לאות לעוד נשים כמוה, עד שכולם וכולן יעברו מבעד לדלתות כיצורי אנוש שווי-זכויות, בלי אימה ופחד. עד שרוזה הזאת תקום, צפויות לנשים חרדיות רק עוד ועוד חוויות של דיכוי מתוך החברה שלהן, גם באישור בג"ץ.
לפנייה לכתב/ת 
