נייר חסר ערך? על מהותו הפילוסופית של הכסף

בטורים האחרונים עסקנו בקיינס. דיברנו על המיתון הגדול, על שיווי המשקל הקלסי של אדם סמית שעלול, לפי קיינס להיתקע למטה במקום לא טוב למשק וגם דיברנו על תפקיד המדינה הקיינסיאנית; לייצר ביקושים ולעודד באופן אקטיבי ומודע את היחלצות המשק מהתקיעות. שיווי המשקל המפורסם של הכלכלנים הקלאסיים, כך חושב קיינס, לא יעשה את העבודה לבדו. בטור הזה נפרד מקיינס באמצעות דגימה קטנה של תפיסתו (הפילוסופית משהו) את הכסף.

כתבות קודמות על התיאוריה של קיינס:

• נמצא פתרון הקסם למיתון? תלוי את מי שואלים
• ג'ון מיינרד קיינס: שובה של המדינה לכלכלה
• הכלכלן שהיה נשוי לבלרינה: על קיינס וקיינסיניזם
• הקשר בין חיסכון, כתמי שמש ומחזורי שפל כלכלי
• היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

על כסף

כסף הוא נושא ענק בכלכלה וקיינס שהיה כלכלן גדול עסק בו (איך לא?) באופן תדיר. כאן אנחנו מדברים על אספקט אחד של כסף. אספקט פילוסופי יותר. משהו שנמצא בתפר שבין כלכלה-פילוסופיה וסוציולוגיה. אנחנו מדברים על מהותו של הכסף.

וכאן אנחנו נתקלים בשתי תפיסות (כתבנו על זה פה טור מפורט) שעונות על השאלה הזאת; התפיסה המטליסטית והתפיסה הקארטליסטית. נציג אותן בקצרה.

התפיסה המטליסטית אומרת שכסף הוא גלגול של סחורה. המטליסטים מספרים את הסיפור ההיסטורי הזה: פעם, הם מספרים, בני אדם החליפו סחורה בסחורה. למשל 10 כיכרות לחם תמורת תרנגולת. זו נקראה שיטת הברטר. אחר כך הם עברו להחליף את הלחם וגם את התרנגולת בסחורה שהרבה יותר קל לחתוך אותה ולפצל אותה ושהיא נדרשת תמיד; זהב.

אחר כך התחילו אנשים מסוימים להתיך לתוך הזהב מתכות זולות יותר ובני אדם איבדו אמון בחתיכות הזהב.

איך פתרו את זה? הגיע הנסיך או הדוכס והחליט שהוא נותן את ערבותו לאיכות הזהב ולכמותו. הוא הטביע את דמותו על חתיכת הזהב והטביע עליה מספר שמציין את המשקל. כך נולד המטבע.

אבל זה לא סוף הסיפור המטליסטי. בהמשך הבינו אנשים שאפשר להפקיד את מטבעות הזהב בקופות - למשל אצל צורפים - ולקבל מהם נייר - מעין קבלה בזו הלשון "לזכות אדון א' עומדים 100 מטבעות זהב במשקל ב' אצלי". את הניירות האלה האנשים התחילו להחליף והנה נולדו שטרות הנייר.

ככה בקיצור מסופר הסיפור של המטליסטים. סיפרנו על זה בשלושה טורים שהוקדשו לכסף. הנה כאן.

ובימינו

בימינו הסיפור שונה לגמרי. השיטה הנוהגת היא שיטה של קרטליזם פרקטי. קרטליזם היא תפיסה שטוענת שאת ערך הכסף לא קובע ערך הסחורה שהכסף מייצג, אלא קובעת המדינה בתוקף הצהרות שלה. ואכן, אפשר להגיד שזה פועל ככה בימינו. המדינה היא זו שמכריזה על שם הכסף ואף שולטת (או לפחות מנסה) לשלוט בערכו.

ניתן דוגמה. יש לי 10,000 שקלים. לכסף הזה יש כוח קניה ריאלי מסוים. למשל, הוא שווה 5,000 דולר. עכשיו, המדינה מכריזה על פיחות. מה קורה לכסף שלי? נשארו לי 10,000, אבל אני יכול לקנות בהם פחות. (היום זה כמובן פועל אחרת, אבל גם היום המדינה מנסה להילחם על ערכו של המטבע שלה בדרכים שונות).

ואיך כל זה קשור לקיינס? ובכן, קיינס היה בין הכלכלנים החשובים שנתנו הסבר תיאורטי הגדרתי - ואולי גם פילוסופי לשאלת מהות הכסף, וההסבר של קיינס קרטליסטי.

בספר של קיינס "מסכת על הכסף", ספר ענק ומורכב הוא פותח בהגדרות. ההגדרה הראשונה היא של "כסף חשבון" - Money of Account. זהו הכסף המופשט.

נסביר. מטליסטים, או אנשים שחיו לפני מאה-מאתיים שנה רגילים למדוד עושר כספי במשקלו בזהב. אבל קיינס אומר משהו כמו, בואו נעצור ונתחיל מהצד השני. נגדיר יחידה. נקרא לה בשם שקל. ומהיום נתחיל לחשב את כל החובות שחייבים אנשים זה לזה ואנשים למדינה ביחידה הזאת. לא התחלנו מהקונקרטי. התחלנו ממופשט. מיחידת מנייה מופשטת.

הגדרה שניה היא של "הכסף עצמו". ה"כסף עצמו" הן יחידות קונקרטיות שבאמצעותן באים לידי ביטוי אותם חובות. וכאן בעצם יש חידוש; לא משנה לנו איך מבטאים בפועל את "כסף החשבון". הוא יכול להיות מבוטא במטבעות ניקל חסרות ערך ממשי. בניירות שעליהם מוטבע המספר 200. מה שחשוב כאן הוא שהנייר, כחומר, לא שווה 200 שקלים. אלא הוא מייצג 200 יחידות מופשטות של שקל. מאתיים שקלים.

ומי קובע?

השאלה הבאה היא מי קובע את היחידה הנקראת "כסף חשבון" ומי מעניק לה את ערכה. כאן קיינס נותן תשובה בעלת אופי "ריכוזי"; המדינה או הממשלה.

קיינס ממחיש: אם כסף החשבון הוא מילה, הרי על הממשלה להגדיר את המילון, כלומר לתת את המשמעות הכלכלית ליחידה שלה, למשל לשקל שהיא הגדירה. המדינה גם רשאית לשנות את יחידת כסף החשבון. מדינת ישראל, למשל, עברה מיחידה ששמה לירה, ליחידה ששמה שקל.

המדינה, ככה קיינס טוען, רשאית לעשות את הדבר הזה רק אם היא מספקת נוסחת המרה ברורה. נוסחה שתאפשר לתת משמעות כלכלית לחובות הנקובים בלירה. ואכן המדינה הצהירה: שקל שווה עשר לירות. ולכן אדם שחייב למדינה 1,000 לירות, חייב לה עכשיו מאה שקלים. בעצם, שום דבר עקרוני לא השתנה.

ומהו כסף הבנק? ובכן, ברגע שתפקידו העיקרי של הכסף הוא לייצג חובות של בן אדם לחברו או בין בן אדם למדינה, אין צורך ביחידות קונקרטיות בכלל. לא חייבים את מה שקיינס מכנה "כסף עצמו". מספיקות הצהרות של בעלות על חוב, ואלה מגדירות למעשה את כסף הבנק של ימינו.

אז בואו נסכם. לפי קיינס, המדינה דורשת ממך חוב כמס. היא מגדירה את היחידה המופשטת שבאמצעותה אתה משלם לה את המס, היא קובעת ששמה יהיה שקל, היא מנסה להגדיר את ערכה ביחס למטבעות אחרים (זה כמובן הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו כותבים כאן) והיא מחייבת אותנו להשתמש ביחידה שלה; השקל, בכך שהיא מקבלת מסים רק במטבע הזה.

מכאן ואילך יוצא העניין לדרך. אנשים זקוקים ליחידה הזאת ומשלמים בה. היחידה הזאת היא בעצם סימן שייצרה הממשלה והיא מתחזקת אותו.

על תפקיד המדינה ועל מתנגדי קיינס

לא כל הכלכלנים אהבו את המגמה של קיינס. כלכלנים רבים ראו סכנה בהשתלטותה של המדינה על השוק. הם דבקו בתפיסותיו (לפחות חלק מהן) של אדם סמית וממשיכיו וטענו שהמדינה צריכה להיות הרבה יותר פסיבית. חלק ממה שהטריד את הכלכלנים המתנגדים היו נושאים כלכליים "בלבד" (אם יש בכלל דבר כזה) וחלקם הוטרדו מנימוקים פוליטיים חברתיים.

הכלכלן וההוגה שעליו נדבר בטורים הבאים התנגד לקיינס. הוא פחד מהשתלטות קומוניסטית או ממגמה ריכוזית במדינות המערב. הוא האמין שהמערב מתייחד בחופש ובממשלה שמתערבת כמה שפחות. שמו של הכלכלן הזה הוא פרידריך פון האייק.

ואנחנו נתחיל, כדי לסגור את המעגל, בתפיסת הכסף שלו. נספר בטור הבא על כך שהוא חשב שלכל אדם צריכה להיות זכות לייצר כסף ולזרוק אותו לשוק. נדבר על זה.

ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com

רוצים לזכות באוטו? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו