דברי אלוהים, מתים
סרטו של קסבייה בובואה "על אלוהים ואנשים" מבוסס על מקרה אמיתי בו נרצחו שבעה נזירים צרפתים על ידי מיליציה אלג'יראית. מלבד העיסוק במתח הגובר בין אירופה לאיסלאם, עולות שאלות מרתקות על הקרבה ורגישות גברית
"על אלוהים ואנשים" מבוסס על סיפורם האמיתי של שבעה נזירים צרפתים, שבלילה שבין 26-27 במרס 1996, נחטפו מהמנזר הקתולי בו התגוררו בהרי האטלס על ידי מיליציה איסלמית אלג'יראית, והוחזקו כבני ערובה. כחודשיים לאחר מכן נמצאו ראשיהם הכרותים, אך נסיבות מותם נותרו עלומות – החוטפים טענו כי הוציאו אותם להורג, ואולם לאחרונה צצה בצרפת גרסה לפיה הנזירים נהרגו למעשה במהלך ניסיון חילוץ כושל של הצבא אלג'יר, שביקש להסוות את המחדל ולתלות את האשמה במיליציה הפונדמנטליסטית.
סרטו החמישי במספר של השחקן שהפך לבמאי, קסבייה בובואה, מביא את סיפור המעשה, מבלי להתייחס לקונטרוברסיה העכשווית סביב רצח הנזירים. עיקרו בתיאור שגרת חייהם הסגפנית - התפילות ועבודת הקודש, כמו גם מכירה של דבש תוצרת בית בשוק, השתתפות בחגיגות מקומיות (ביטוי של סובלנות דתית), וטיפול רפואי מסור בבני הכפר הסמוך, שמעניק להם האח הקשיש לוק (השחקן הוותיק מישל לונסדייל).
משא הצלב
הסיפור מתחיל לצבור מומנטום כאשר קבוצה חמושה של מוסלמים קיצונים שוחטת חבורה שלווה של פועלי בניין קרואטים. זהו פעמון אזהרה, אך ראש המנזר, האח כריסטיאן (למברט ווילסון), מסרב להגנת הצבא מפחד ההשלכות הפוליטיות שעלולות להיות לצעד זה - נקיטת עמדה בסכסוך אלג'יראי פנימי.
מאוחר יותר, כשאנשי המיליציה פורצים למנזר ודורשים טיפול רפואי בחברם הפצוע, האירוע מסתיים בשלום ואפילו בהבעת הערכה מצד מנהיגם כלפי האח כריסטיאן ושליטתו בקוראן.
חלק משמעותי מהדרמה בסרט נסב סביב הוויכוח שבין הנזירים לבין עצמם בשאלה אם לעזוב או להישאר? הם אמנם שריד של הכיבוש הצרפתי, אך הסוגיה הפוסט-קולוניאליסטית הזו נדחקת מהסרט לטובת דיון דידקטי יותר, ואפקטיבי בזכות עצמו, בעימות הנצחי שבין הזאב והכבש, ההומניזם מול הפונדמנטליזם הדתי - הנוצרי רב החסד מול הג'יהאדיסט צמא הדם.
שאלות של הקרבה. מתוך "על אלוהים ואנשים"
הדיכוטומיה הזו פוגמת אולי במורכבות הרעיונית של הסרט, אך אין בה כדי לפגוע באימפקט הרגשי שלו. כיוון שהסיפור מוכר, הרי שהצפייה מלווה במידה מסוימת של מלנכוליה ופטאליזם. עד כדי כך, שדווקא סצינות שבאות להעצים את הרגש (כמו זו, לקראת סופו של הסרט, שבה הנזירים נאספים למה שניתן לכנותו "הסעודה האחרונה" שלהם, שותים יין, צוחקים ובוכים, כאשר ברקע מתנגן "אגם הברבורים") נדמות מלאכותיות ואפילו מיותרות.
זה גבר, זה?
ההיבט המעניין במיוחד של "על אלוהים ואנשים" הוא הצגתם של גברים כקורבנות. סרטים שעניינם אמונה, ודאי כאלה שהעמידו במרכזם את העימות המסורתי בין המרטיר והמענה, התמקדו על פי רוב בנשים סובלות ומתייסרות, תוך שהם נדרשים לייצוגן המוכר מהמלודרמה ההוליוודית (ע"ע "לשבור את הגלים" ו"רוקדת בחשכה").
מה שמעניק לסרט את מקוריותו היא העמדתם דווקא של גברים כמי שמונעים מכוחה של ההקרבה, שאיננה טרנסצנדנטית כמו בסרטיו הנ"ל של לארס פון טרייר, אלא נובעת מתוך בחירה, ואולי גם מתוך ההכרה המאוחרת והטרגית, שבמציאות העכשווית של מלחמות דת, בלתי אפשרי להיוותר מנותק ולעבד את חלקת אלוהים הקטנה והאידילית שלהם. (ואולי גם, יטענו מי שאמונים על השיח הפוסט-קולוניאליסטי, נכונותם של הנזירים להקריב את עצמם היא בבחינת כפרה מאוחרת על פשעי הקולוניאליזם).
קרועים בין האיסלאם למערב. הנזירים ב"על אלוהים ואנשים"
היבט מעניין נוסף קשור בשיח העכשווי שעניינו העימות איסלאם-מערב, שהפך לאחד הנושאים המרכזיים בקולנוע האירופאי (ע"ע "בעולם טוב יותר" זוכה האוסקר הטרי ו"הדוויז'", סרטו היפה של ברונו דומון שהוקרן אצלנו לפני חודשים אחדים, שהגיבורה הצעירה שלו היא נזירה פנאטית המתקרבת לאיסלאם).
"על אלוהים ואנשים" משתלב היטב בגל האירופאי העכשווי, שבוחן את העימות, אך גם את הקשר, שבין אמונה מוחלטת ואלימות, הנהפכות, כל אחת בדרכה, לביטויים של הקרבה.
אגב כך, הסרט (שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן אשתקד) יצא לאקרנים בצרפת בעיצומו של ויכוח מתלהט על חוק איסור לבישה פומבית של הבורקה המסורתית על ידי נשים מוסלמיות – חוק שיש בו יותר מאשר להעיד על החרדה מפני האיסלאם, ששוטפת את אירופה, ועל הצורך לשמר את צביונה החילוני של החברה האירופית.
הצלחתו המסחרית הגדולה במולדתו (הסרט גרף כ-23 מיליון דולר בצרפת לבדה), מעידה אולי על האופן שבו "על אלוהים ואנשים" מיטיב לגעת בסוגיות הללו, שמעמתות בין ערכים נוצריים והשיח האנטי-אסלאמי. לכו לראות את הסרט היפה והמרגש עד מאוד הזה.
