בימים ההם, בבנים שלנו
שיא הרוע של המצרים היה בהשלכת הבנים היהודים ליאור, כי פגיעה בילדים זהו הניסיון להשמיד בטווח הארוך את עם ישראל. בליל הסדר, ב"שפוך חמתך", אחשוב על המפגעים באמצעות טילים, ובמו ידיהם, המכוונים אל ילדינו
בקרוב נתמוגג למשמע הקולות הדקים השרים "מה נשתנה". נספר על ארבעה בנים - חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. נוכיח לילדים שאליהו הנביא ביקר באמצעות התנודות העדינות של היין בכוס ממנה לגם. נחביא את האפיקומן ונתמקח על המתנה שתתקבל.
המהדרין משתפים את הילדים בקישוט השולחן ומארגנים להם פעילויות מקוריות. יש העורכים סדר ילדים מיוחד שבו הם מתחפשים, יושבים במרכז ומציגים את סיפור יציאת מצרים בעידוד בני המשפחה הבוגרים. מקובל לומר שליל הסדר עתיר טריקים שעניינם העברת סיפור יציאת מצרים בצורה חביבה וזכירה
לילדים. למעשה, חג הפסח עצמו מספר על חשיבותם הגדולה של הקטנים.
מהות חג הפסח קשורה בעבותות של משמעות לדור ההמשך: תחילת השיעבוד בחשש של פרעה מהתרבות העם היהודי העלולה להביא למרידה אפשרית במשטר המצרי. מטרת עבודת הפרך הייתה להוציא ליהודים באמצעות הסבל את הילודה מהראש - "הבה נתחכמה לו פן ירבה". משלא הצליח למנוע את הבאת הילדים לעולם, ניסה להמיתם באמצעות הוראה למיילדות להרוג כל תינוק זכר שהן רואות. המיילדות סירבו ובתגובה גזר פרעה על השלכת התינוקות היהודיים ליאור. כמה נורא להמית בייסורים תינוקות רכים, לקרוע את נפשם של ההורים באובדן היקר להם מכל ולנסות להשמיד בטווח הארוך את העם היהודי.
יצאה בת ואמרה
המדרש מספר שגזירת הבנים זעזעה את עמרם עד כדי כך שהתגרש מאשתו יוכבד, במטרה להימנע מהולדת בנים למוות. בתו, מרים, אמרה לו שפרעה גזר רק על הבנים ואילו הוא במעשיו גוזר אי-חיים גם על הבנות. בזכות עומק הבנתה המשכנע נולד משה, הבן שיהפוך את העם המשועבד לעם רם. יוכבד שלחה את משה על פני היאור בתיבה. בתה, מרים, עקבה בהיחבא אחרי התיבה ושמרה על אחיה הקטן מכל משמר.
בת פרעה ראתה את משה, ידעה שלפניה ילד עברי והחליטה להצילו. בת הנוגש הנורא מכולם ממרה את פיו ובוחרת לגדל כבנה את מי שנגזר עליו דין מוות. בת עמרם ובת פרעה נפגשות, משוחחות ומשתפות פעולה. התוצאה – יוכבד מובאת כמינקת למשה בנה, והוא גדל בארמון המלך. המצרייה והעברייה, בת המלך האכזר ובת העם הנרדף, שתי בנות על שתי גדות מנוגדות מצליחות לגשר ביניהן למען ילד מעל כל העמדות.
לא נגענו
שיא הרוע של המצרים בהשלכת הבנים היהודים ליאור. שיא העונש ששבר את התנגדותם הינו מכת בכורות שהמיתה בבני מצרים. לא מיד נענשו בכך, תחילה
ניתנה למצרים האפשרות לשלוח את עם ישראל לחופשי ללא סבל מצדם. משסירבו, קיבלו מכה ועוד מכה ועוד, עד שהמכה העשירית הכתה.
על אף שעין תחת עין, בן מול בן, פעולת התגמול המתבקשת הראשונה להרג הבנים היהודים היא הרג הבנים המצרים, העדיפו לנסות דרכים אחרות, ביקשו לצאת ממצרים מבלי לפגוע בחפים מפשע. בנוסף, המצרים השליכו את ילדי העברים למותם במו ידיהם. לעומתם היהודים לא נגעו בבני המצרים, אלוהים בעצמו עבר מבית לבית ולקחם. מכאן אנו למדים עד כמה חשוב לא לקחת לידיים חיים של ילדים, גם אם הם בניהם של הנוראים שבאויבים, אלה הפוגעים לנו בבנים.
נקמת ילד קטן
לעתים נשמעים בעולם קולות האומרים שהמפגעים בילדינו בארצנו עושים זאת בשל הלחץ שבו הם נתונים. כביכול הטילים הנשלחים לריכוזים אזרחיים, פיגועי ההתאבדות ההמוניים והפצצות הממולכדות הם פועל יוצא של הקשיים והתסכול בשטחים. זה מקומם. גם הרבה אחרי גלות מצרים ובמצוקות קשות, היהודים שמרו על קדושת חיי הבנים של כל העמים.
אפילו בימי השואה החשוכים, שבהם נטבחו בצורות המחרידות ביותר, כיצד לחמו הפרטיזנים היהודיים? הם תקפו מטרות גרמניות צבאיות, ניסו לשחרר את אחיהם בפעולות נועזות. פוצצו רכבות נשק, לא אוטובוסים של ילדים. תקפו מפקדות מבוצרות, לא בתי-ספר ותלמידים. כיוונו את כלי נשקם לחיילים, לא צלפו בפעוטות משחקים. חיסלו אנשי אס-אס, לא שחטו תינוקות הישנים עם ההורים. בלב התופת, יתומים ממשפחות שהועלו על המוקד ואל מול עולליהם שנופצו אל הסלע, עדיין בררו את הצעדים.
בשם הילדים
בקרוב נתמוגג למשמע הקולות הדקים השרים מה נשתנה. הלוואי וישתנה, הלוואי שילדי ישראל יהיו מוגנים בביתם ובכל מקום אליו הולכים
ללמוד, לשחק, לטייל.
בליל הסדר הזה, בשפוך חמתך, אחשוב על המפגעים באמצעות טילים ובמו ידיהם אשר לא ידעוך, ועל המשלחים אותם אשר בשמך לא קראו. שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם.
אנחנו כאן בארץ ישראל וגם פה מבקשים ביטחון לילדים. הצבא נלחם, הבנאים ממגנים, המדענים ממציאים כיפות ברזל ודי כבר שייפסק, באמת. הלוואי שגם במדינתנו תסיר מעלינו את מבקשי ילדינו. חג הפסח, חג המצות, חג האביב, חג החירות, חג הילדים.
לפנייה לכתב/ת 
