סירבה להתפנות מהדירה - ותפצה את הבעלים
שוכרת שלא התפנתה מהדירה בתום תקופת השכירות, טענה כי בעלת הדירה העלתה את דמי השכירות בצורה חדה והיא נזקקה לזמן על מנת למצוא חלופת מגורים. בית המשפט לא השתכנע וחייב אותה לשלם מעל 47 אלף שקל
בעלת דירה טענה בתביעה שהגישה לבית המשפט, כי שוכרת שהתגוררה בדירתה סירבה לפנות את הנכס עם תום תקופת השכירות ובסופו של דבר פינתה אותו רק כעבור כארבעה חודשים. השוכרת טענה, כי בעלת הדירה העלתה את שכר הדירה בצורה חדה והיא נזקקה לזמן על מנת למצוא דירה חלופית, אבל בית המשפט לא השתכנע.
התובעת היא הבעלים של דירה ברעננה, שהושכרה החל משנת 2003 תמורת 900 דולר לחודש, כאשר תקופת השכירות נקבעה לשנה. במשך מספר שנים, בסיום התקופה הוארך החוזה בשנה נוספת. התקופה האחרונה הסתיימה בשנת 2007, אז הודיעה התובעת לשוכרת כי בכוונתה להעלות את דמי השכירות בהתאם לייעוץ שקיבלה ממתווך, לפיו דמי השכירות הראויים לדירה עומדים על סכום הנע בין 1,600 ל-1,700 דולר לחדש.
משלא פונתה הדירה בתום התקופה, חילטה בעלת הדירה פיקדון שהופקד אצלה בסך 3,000 דולר, ואף הגישה תביעת פינוי נגד השוכרת. בסופן של דבר, הדירה פונתה כארבעה חודשים לאחר המועד המקורי.
בתביעה שהגישה לבית משפט השלום בתל אביב טענה בעלת הדירה, כי סירוב השוכרת להתפנות בתום תקופת החוזה מהווה הפרה יסודית של החוזה, וכי היא רשאית לקבוע את דמי השכירות כראות עיניה. עוד היא טענה, כי בתקופה שמיום סיום החוזה ועד לפינוי הדירה בפועל, לא שילמה השוכרת דמי שכירות, ודרשה לחייבה בפיצוי המוסכם העומד על 100 דולר לכל יום איחור, כאשר בקיזוז דמי הפקדון, דרשה פיצוי של 41,408 שקל.
השוכרת טענה כי התגוררה בבניין משנת 1998, כאשר עד שנת 2003 התגוררה בדירה אחרת בבעלות אחות התובעת. לטענתה, תקופת השכירות הוארכה שנה אחר שנה במשך שנים רבות, דבר שיצר מצידה "הסתמכות" לפיה יוארך החוזה באותם התנאים.
השוכרת הוסיפה, כי רק כאשר קיבלה את טיוטת החוזה האחרון, בה הועלו דמי השכירות בצורה חדה, הבינה כי אין הדבר כך, אך לא יכלה למצוא דירה חלופית בהתראה כה קצרה. עוד היא טענה, כי לא היתה כל הצדקה להעלאה כה גורפת של דמי השכירות, ואף אין הצדקה לחייבה בפיצויים המוסכמים.
ביהמ"ש: תוצאה קשה אך צודקת
השופט רונן אילן קיבל את התביעה, לאחר שקבע כי משלא פינתה השוכרת את הדירה בתום התקופה - היא הפרה את החוזה. הוא השופט דחה את טענת השוכרת לפיהן בעלת הדירה יצרה כלפיה מצג לפיו חוזה השכירות יוארך פעם נוספת באותם תנאים, וקבע כי מהראיות שהוצגו עולה כי נהפוך הוא - השוכרת עצמה לא ראתה בהארכת דמי השכירות כדבר מובן מאליו.
השופט אף דחה את טענת השוכרת באשר להעלאה החדה בדמי השכירות: "כאשר הדירה היא קניינה של התובעת וכאשר חוזה השכירות פקע, רשאית הייתה התובעת לדרוש כל סכום לפי שיקול דעתה המוחלט. בדיוק כשם שרשאית הייתה הנתבעת לסרב לסכום הנדרש. לסרב - ולפנות המושכר בתום תקופת השכירות", כתב השופט.
באשר לסבירות הפיצוי המוסכם נקבע, כי בנסיבות העניין, הוא סביר בהחלט. השופט פסק אמנם, כי התוצאה מבחינת השוכרת קשה, אך הוסיף כי היא צודקת, מכיוון שהשוכרת בחרה בפתרון חד צדדי - הודעה לבעלת הדירה כי תישאר בדירה עד שתמצא דירה חלופית ובלא הגבלת זמן.
לפיכך נקבע, כי משחל איחור בן 122 יום בפינוי הדירה, על השוכרת לשלם לבעלת הדירה 47,789 שקל, לאחר בהפחתת דמי הפיקדון שחולט ותשלום של 346 שקל עבור תיקון שבוצע בדירה. בנוסף, השוכרת חויבה לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 7,500 שקל.
לעיון בפסק הדין
לאתר המשפט הישראלי פסק דין
לפנייה לכתב/ת 
