יושבים על הגדר. לאן יפנו הסורים?

• כך שורד אסד: יש לו זמן, אין לו רחמים
  

בכתבה השנייה, נרחיב תחילה לגבי שלושה מגזרים חשובים באוכלוסייה המסכנים פוטנציאלית את המשטר, ונמנעים לפי שעה מלהצטרף בצורה משמעותית להתקוממות. החשוב בהם - הבורגנות החילונית בערים הגדולות (בעיקר דמשק וחלב). אנשי המעמד הבינוני העירוני, סונים, שיעים ונוצרים, רבים בתוכם צעירים חילונים ומשכילים, חוששים מאוד ממה שיקרה להם אם יופל המשטר. הם חוששים ממלחמת הכל בכל שתפרוץ ותביא למרחץ דמים ולאבדן הביטחון האישי, הם גם חוששים מאוד לפרנסתם כתוצאה מתקופה ארוכה של חוסר יציבות ואובדן המשרות בשירות הממשלתי ובחברות הכלכליות הגדולות שבהן זכו בתקופת ממשל הבעת'.

צפו בהפגנת הענק של תומכי אסד בדמשק

עוד חושש המעמד הבינוני החילוני (כולל הסונים) מהשתלטות האחים המוסלמים שינסו לאכוף בסוריה מאפיינים של מדינת הלכה מוסלמית. לכן, בינתיים לפחות, לא יצאו אנשי מגזר זה לרחובות להפגין בהמוניהם נגד המשטר. להיפך.

 בשבוע שעבר הצליחו אנשי מפלגת הבעת' להוציא לרחובות דמשק מאות אלפי סורים להפגנת תמיכה מרשימה במשטר. לא ראוי לזלזל בהפגנת תמיכה זו מפני שמספר משתתפיה מעיד לא רק על כושר הארגון והיכולת של המשטר לאלץ את אזרחיו לצאת לרחובות, אלא כנראה גם על רצון אמיתי בקרב אזרחים רבים לשמר את היציבות שמעניק המשטר הנוכחי לסוריה.

עוד לא הוציאו את הנשק מהסליקים

הקבוצה השנייה בחשיבותה שהרוב בתוכה מהסס בינתיים להצטרף להתקוממות בצורה משמעותית היא המיעוט הכורדי (1.7 מיליון). מדוכאים ועניים, לכורדים היושבים בצפון ומזרח המדינה יש דווקא סיבות טובות למרוד בשלטון הנוכחי. בין השאר הם שואפים לאוטונומיה ומביטים בקנאה על ההישגים שזכו להם בני עמם בעיראק ובמידה מסוימת גם בטורקיה.

 לכן גם בקרבם יש כעת תסיסה והפגנות (בעיקר בדיר א-זור ובעיירה נוספת הסמוכות לגבול עם עיראק, ובעיירה קמישלי על הגבול הטורקי).

אבל הכורדים לא הוציאו עדיין את כלי הנשק מהסליקים. אם מפני שעדיין טרי בזיכרונם זכר תוצאות התקוממויות הנפל הקודמות שלהם (כולל אחת בשנים האחרונות) שדוכאו על ידי המשטר הסורי ביד ברזל, ואם מפני שאסד נקט בצעד מחוכם כלפיהם. מיד כשהחל גל ההפגנות הוא העניק לכ-400 מאות אלף כורדים-סורים אזרחות מלאה שנמנעה מהם במשך עשרות שנים. מניעת האזרחות הייתה אחת הסיבות העיקריות למרמור, והודעת המשטר התקבלה מצדם באנחת רווחה שנטרלה במידה רבה את הרוחות המשלהבות שנשבו מדרעא. עם זאת, זה כנראה עדיין לא סוף הסיפור. עדות לכך הם כוחות הצבא הגדולים שהחיש המשטר לדיר א-זור (שעל נהר הפרת) וסביבותיה. בדמשק יודעים כנראה שתסיסה ואפילו מרד כורדי מזוין עלולים לפרוץ בכל רגע אל פני השטח, והמשטר רוצה להיות מסוגל לדכא אותם באבם.

הזעם הפלסטיני - כלפי פנים

גישה דומה שוררת בקרב הפלסטינים תושבי השכונות בפרברי דמשק וערים אחרות שמכוח המסורת מכנים אותן עדיין "מחנות פליטים". בסוריה יש מאות אלפים "פליטים" כאלה שאמנם אינם אזרחים סורים מלאים, אך הם נהנים ממרבית הטבות התושב וחלקם לפחות אפילו אסירי תודה למשטר. לכן נוקטים רוב הפלסטינים עמדה של שב ואל תעשה במהלך התקוממות, ממש כמו בני המעמד הבינוני העירוני החילוני הסורי.

מצד שני, רוב הפלסטינים הם סונים ואהדתם באופן טבעי נתונה לסונים המובילים את ההתקוממות. חלקם, אלה שחברים בארגונים איסלאמיסטיים כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, אף מזדהים עם האחים המוסלמים וזועמים על ההרג בהם. אך גם הם זוכרים שהם ומפקדות ארגוניהם יושבים בדמשק לא בזכות אלא בחסד המשטר, ולכן בולמים את פיהם ולא יוצאים לרחובות.

על רקע זה הגיעו הניסיונות לפרוץ את הגבול עם ישראל ברמת הגולן בברכת המשטר ביום הנכבה וביום הנכסה. מי שכנראה נתן עידוד וסיוע פעיל לפלסטינים הצעירים לצאת לגבול ולחצות אותו היו הארגונים הפלסטיניים שחייבים את נאמנותם למשטר הסורי. בראשם "החזית העממית - המפקדה הכללית" בהנהגת אחמד ג'יבריל.

אך כנראה שהרוב הפלסטיני הדומם בסוריה לא היה ממש מאושר מהמהלך, שנתפש כחסר סיכוי וכשירות למשטר הסורי המתנדנד הרוצה להסיט את הביקורת לעבר ישראל. חוסר שביעות הרצון הפך לזעם: ל"מחנה ירמוך" הגיעו ארונות הצעירים שקיפחו את חייהם בהרפתקה על הגבול ביום הנכסה. לפי דיווחים, תושבים פלסטינים הסתערו על מפקדתו של ג'יבריל בהשמיעם טענות קשות על שבניהם הפכו - באדיבות ג'יבריל - לבשר התותחים של בשאר. שומרי המפקדה, פלסטינים גם הם, ירו בהם. 14 "פליטים פלסטינים" נהרגו מהאש.

הרשות הפלסטינית מיהרה לנצל את ההזדמנות ומתחה ביקורת קשה על ארגונו של ג'יבריל והארגונים האחרים שהפכו לעושי דברו של המשטר הסורי. מתיחות פנימית זו היא שמנעה בימים שאחר כך ניסיונות נוספים של המשטר לשלוח פלסטינים אל הגדרות בגולן. הפלסטינים, ככלל, מעדיפים כעת להוריד פרופיל כמו הדרוזים ולחכות בשקט ככל האפשר עד שיתבהרו הדברים.

דווקא העלאווים ימרדו?

השורה התחתונה במצב הנוכחי היא שבעיקר עול המרד נושא כעת הרוב הסוני בפריפריה. לכן, הוא היעד העיקרי לפעולות הדיכוי מצד המשטר. למרד יש שני מופעים בשטח – הפגנות לא חמושות של מאות ואלפים בודדים ברחובות הערים ולצִדן פעולות גרילה חמושות.

 המשטר מגיב על שתי צורות העימות בדרך אחת: כניסת כוחות צבא סדיר למוקדי המהומות כדי לחסל קִני התנגדות חמושה, להשתלט על שטחים חיוניים ולפזר בעזרת המשטרה הפגנות לא אלימות. בהפגנות שנראה כי הן יוצאות משליטה צולפים אנשי ה"שביחה" (אנשי מנגנוני הביטחון) במפגינים כדי להרתיעם.

האמצעי האחרון

בכל מה שנוגע לישראל, לפני בחינת התרחישים, אפשר כבר לראות השפעה – קידום עקיף של האינטרסים שנוגעים לטורקיה. הרעת היחסים בין ארדואן לאסד בלמה את ההתדרדרות ביחסי אנקרה-ירושלים. טורקיה, שמטפחת את תדמיתה כמעצמה אזורית אחראית השואפת ל"אפס עימותים" עם שכנותיה, אינה מעוניינת להיות מעורבת בשני עימותים כאלה בעת ובעונה אחת. זו גם כנראה הסיבה הישירה לכך שממשלת טורקיה החליטה שלא "לעודד" השתתפות של המרמרה במשט לעזה. עימות עם נפגעים על הספינה הגדולה היה עלול לסבך את יחסי ארדואן עם האופוזיציה ועם הגנרלים בצבאו - מלבד הנזק שהיה נגרם ליחסיו עם וושינגטון, האירופים והאו"ם.

בטווח הארוך יותר, אם משטר אסד יחזיק מעמד, הוא יהיה חלש זמן רב ולא יטה להיכנס לעימות עם ישראל. מה שגם יוביל - לחיוב מבחינת ירושלים - לריסון חיזבאללה. מצד שני, אסד יהיה תלוי יותר בחסדי האיראנים ויטה לפעול על פי תכתיביהם.

תרחיש נוסף שיש לבחון הוא שההתקוממות תביא להפלת אסד ומשטרו. ברור שאם האחים המוסלמים יהיו הגורם הדומיננטי, אין בכך בשורות טובות לישראל בטווח הארוך. בעיקר נוכח ארסנל הרקטות והטילים והנשק הכימי והביולוגי. אך סביר להניח שתקופה די ארוכה אחרי הפלת המשטר יהיו הסורים עסוקים בעצמם.

 הם יצטרכו לייצב מערכת פוליטית חדשה ולדאוג לכלכלתם שנפגעה ולשם כך יזדקקו נואשות לסיוע מערבי וטורקי - מה שבעקיפין יעבוד לטובת ישראל.

גם בהקשר האיראני-חיזבאללאי, הפלת משטר אסד תהיה חיובית לישראל. לא קשה להבחין כבר היום בשנאה גדולה שרוחשים הסונים והאופוזיציה הסורית לאייתוללות ולארגונו של נסראללה. קיימת כאמור גם אפשרות שהעלאווים, כולל קצינים בכירים, הם שידיחו את אסד. במקרה כזה צריך יהיה להמתין כדי לדעת בדיוק מיהן הנפשות הפועלות והמושכות בחוטים, לפני גיבוש הערכה מהימנה. בקיצור, בישראל צריכים להתאזר בסבלנות, להשתדל לא להישאב לקלחת הסורית הרותחת ולהמשיך במאמץ לגבש מענה טוב לאיום תלול המסלול מכיוון סוריה וחיזבאללה.