נמיביה: אפריקה מזמינה אתכם לסרט טבע
המדינה האפריקנית היא שמורת טבע אחת גדולה שהאדם טרם נגע בה. מפלים, חיות אקזוטיות ושבטים מרתקים ביותר - כולם מתגלים במסע ג'יפים בין הדיונות האדומות של נמיביה. סובארו דרייב- יומן מסע
לאחר שבועיים של מסע בנמיביה, אפשר לומר בשקט: "יש שם מי שדואג כבר עכשיו, שיהיה לנו איפה להיות לאחר מלחמת גוג ומגוג".
מדובר בקהילה שלעומד בראשה היתה התגלות שעליו לדאוג ליהודים, ומאז הוא וקהילתו בונים לנו מקום שבו נוכל לחיות לאחר ש"נשרוד את המלחמה הנוראה".
אנשי הקהילה הקימו חווה בלב המדבר הנמיבי בשם "חברון", ממש כמו עיר האבות, והם פועלים במקום על מנת לקלוט אותנו בבוא העת. הבשורה השנייה הפחות טובה היא, שלנמיבים הילידים יש שמחת חיים יותר מאשר לנו, למרות המצוקה ולמרות שפלזמות, וילות ורכבים מתקדמים הם דבר שלא מצוי בשפע במדינה.
50 נשים וגברים (הרוב גברים) ישראלים יצאו למסע פורץ דרך בנמיביה. מסע "סובארו דרייב" שארגנה חברת "מגמה" שחשף את המדינה תוך כדי נהיגה על רכבי שטח "סובארו פורסטר" במדבר הנמיבי. לאחר תשע שעות טיסה מישראל לדרום אפריקה, ושעתיים טיסה מדרא"פ לנמיביה, נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי הנמצא בעיר הבירה ווינדהוק. כבר בשדה הבנו שהגענו למקום אחר ולא מוכר. בחניית המטוסים חנה רק המטוס שאיתו הגענו ומשם צעדנו ברגל עד לבית הנתיבות.
דיונות אדומות במרחב המדבר הנמיבי (צילום: רענן בן צור)
מרחבים אינסופיים ומיעוט תושבים
עיר הבירה, ווינדהוק, שוקקת חיים, אבל אי אפשר שלא להבחין כי הבתים ומתחמי הווילות מוקפים חומות שעליהן גדרות חשמליים. וכן, החשמל זורם בהם. מאוחר יותר המקומיים הסבירו לנו כי מדובר בגדרות חשמל שנועדו לעצור פורצים ועבריינים.
אחד הדברים הבולטים בנמיביה הם המרחבים האינסופיים ומיעוט התושבים.
במדינה שגודלה פי 40 ממדינת ישראל מתגוררים רק שני מליון תושבים, שרבים מהם מתרכזים בערים הגדולות. מראה נפוץ היה לראות איך בלב המדבר המשתרע מאופק לאופק, אין שום כפר - ופתאום משום מקום צץ ילד או ילדים, ולך רק נשאר לתהות מאיפה הם הגיעו ולאן הם הולכים, אם אין כלום בשטח העצום שמסביב.
בין משתתפי המסע היו כבאי מתחנת כפ"ס, קצב מבשמת טבעון, וטרינר מנתניה, מנכ"ל המצפה התת ימי באילת, אחות בבית חולים, וסמנכלי"ם בכמה חברות. על תקן הסלביות כיכבו אורנה דץ ושרון חזיז.
כל יום נהגנו מאות ק"מ בשבילי כורכר, שהמדינה מתחזקת אותם. בשבילים יש תמרורים המורים כי מותר לנהוג 120 קמ"ש, תמרורים שמזהירים שפילים או פרות עלולים לחצות את השביל. אלה גורמים להרים את הרגל מעל דוושת הגז. אף אחד לא רוצה להיות מעורב בתאונה עם פיל או חיה כלשהיא בלב שום מקום.
אנשים עם הרבה שמחת חיים. הנמיבים בריקוד מסורתי
רק חצי אי אבל מלא חיות
בנמיביה יש מה לראות ואיפה לטייל, וצריך הרבה סבלנות כי שעות הנהיגה רבות. תיירים לא רבים מגיעים עם ילדים קטנים, שוכרים טנדר מסחרי שעליו כל הציוד - כולל אוהל שנפתח על הגג בלילה - ויוצאים למסע פרטי משלהם, כשבכל לילה מוצאים אתר קמפינג שונה.
נוהגים מאות ק"מ ביום (צילום: רוני סופר)
חלק מנמיביה משתרע על חוף האוקיינוס האטלנטי. בעיר סוסובליי הנמצאת על החוף, אפשר לשוט לחצי אי שבו להקה גדולה של כלבי ים. כבר כשעולים על הספינה מצטרפים אוליב ופופאיי, שני כלבי ים שכבר רגילים לבני אדם, ומשתעשעים עם המטיילים ומוכנים שילטפו אותם תמורת דגים שזורק להם בעל הספינה. בנוסף יש עוד אלפי כלבי ים מסביב, חלקם במים חלקם משתזפים על החול, קורמוראנים, שקנאים באוויר ודולפינים במים.
בנמיביה, שקיבלה רק בשנות ה-90 עצמאות לאחר מאבק נגד דרום אפריקה ששלטה בה, יש מספר רב של שבטים. יש שבטים שחיים בשטחים עירוניים ויש כאלה בשטחי המדבר, בכפרים קטנים ומבודדים שעיקר עיסוקם גידול פרות, עזים וחמורים.
שבט ה"הימבה" חי בתוככי המדבר בחושות עשויות מחימר. הנשים נוהגות כהגנה למרוח את כל גופן באדמה אדומה מעורבת בשומן. מקלחת? לא משהו שהן נוהגות לעשות. ביקור בכפר שלהן מלמד שהחיים די שלווים. הילדים, למרות המצוקה ולמרות שאין להם אייפון, אייפד ואם פי 3, מלאים שמחת חיים. הם שמחים לראות את המבקרים שהגיעו מרחוק ובודקים את מצלמת הווידאו מקרוב מאוד, ומופתעים לראות את עצמם על מסך המצלמה. גם הנשים מקבלות אותנו בסבר פנים יפות ומרשות לנו להיכנס למבנה החימר הקטן שלהן.
נשות ההימבה נוהגות כהגנה למרוח את כל גופן באדמה
במדבר הנמיבי יש גם את אזור הדיונות - שטח עצום שבו דיונות חולות נודדים בצבעים שונים. פסגות הדיונות נראות כמו קצה חד של סכין גילוח - והכל מעשי ידיו של הטבע. בנימביה אוסרים לעלות על הדיונות הרבות וקיימת רק דיונה לטיפוס רגלי.
בנמיביה אתרים רבים החל מנהרות, נחלים, מפלים מדהימים, והטבע הפראי מציג לנו תנינים וחיות בית ובר שונות, החיות בקרבה שלפעמים מאיימת לילידים. אך המקום שבו אפשר למצוא את החיות כמו שהן בטבע, בבית שלהן ללא מגע יד אדם הוא בשמור אטושה - שמורה בגודל מדינת ישראל. שם אפשר לראות פילים, אריות, ראמים, זברות, חובות, דלגנים ועוד. בשטח השמורה יש אתרי קמפינג ולודג'ים בהם אפשר להקים אוהל וליהנות משירותי מים, מקלחת ופינות למנגלים, או מחדרים להשכרה.
שלא כמו באתרי הקמפינג האחרים, האתרים בשמורה סגורים בחומות וגדרות חשמל, כדי למנוע מחיות הטרף להיכנס ולסעוד את ליבם מבשר האורחים ההולכים על שתיים. למרות זאת, חיות קטנות כמו סנאים, נכנסות ומחפשות מזון. קולות הנהמה של התנים נשמעות מקרוב, ודי מפחיד לישון כשאתה יודע שהם לא יתנגדו לארוחת לילה שבה אתה משחק בתפקיד המנה העיקרית.
לפגוש את הטבע ממש כמו שהוא. מפלים בנמיביה
בכל מקום שעצרו חברי המסע, תמיד היו מקומיים, ובעיקר מקומיות, שהצטרפו והחלו לרקוד לצלילי מוזיקה הטראנס-מזרחי שבקעה מהג'יפים. כמו שאמרתי, שמחת חיים יש להם בשפע. את שמחת החיים של המקומיים פגשנו גם בבית ספר מקומי, שם חברי המסע ערכו יום כיף יחד עם התלמידים ובני משפחותיהם שכלל משחקים שונים, וריקודים של המקומיים.
מארגני המסע אף דאגו להשאיר תרומה לבית הספר שכללה שני מחשבים, גינת ירקות ועצי פרי וצל. הכל בתיווך של גל שרטון - ישראלי המתגורר בנמיביה ונמצא בשליחות של סיוע למקומיים בתחום החקלאות.
אחרי 12 יום של מדבריות ענק, חיות טורפות, חגבים בגודל בלתי נתפס שקופצים עליך, לינה באוהלים בתוך שק שינה והרבה אבק - חזרנו לישראל, לשגרה ולמירוץ אחרי הפלזמה והאייפון, וכבר לאחר הנחיתה החל הגעגוע לשלווה, השקט והשמיים הכחולים ביום, וזרועי מליוני הכוכבים בלילה של נמיביה.
- הכותב היה אורח של חברת סובארו וחברת מגמה
לפנייה לכתב/ת 
