כך זרקו את הדתיים מההפגנה הגדולה
היו שם שלמה ארצי, יהודית רביץ וריטה, עם 200 אלף מפגינים, ומוזיקה בעיצומם של תשעת הימים - שלא לדבר על שירת נשים. להפגנה אתמול לא היה שום קשר לציבור הדתי - מהסיבה הפשוטה: לא ספרו אותו בכלל
זה כבר כמה שבועות שיושבי האוהלים מנסים לשכנע כי לא מדובר במחאה פוליטית - אלא חברתית, המיועדת לכלל העם. אבל נוכח הפגנת ההמונים אמש (מוצ"ש), שבה השתתפו למעלה ממאתיים-אלף בני אדם (שאולי חלקם הגדול באו, בכלל, בגלל שאין להם כסף לכרטיס להופעה של שלמה ארצי) - תהיתי כיצד בדיוק המחאה הזאת שייכת לכלל העם?
ואתם מצפים שדתיים יתחברו לזה? ארצי והמארגנים על הבמה
כיצד יכול להשתתף בה ציבור שלם בישראל, שאינו שומע מוזיקה בעצם הימים האלה, כחלק ממנהגי האבלות על חורבן הבית (ולא על הצפיפות באוהל)? איך רוצים שמגזר שלם שסובל ממצוקת דיור איומה כבר עשרות שנים, יגיע באלפיו - על נשיו וטפו - לעצרת שבה משמיעים שירת נשים, ולא שומרים על הפרדה בין גברים לנשים?
יותר זול מבילוי במועדון
נכון שלרבים מבאי העצרת התל-אביבית הדברים הללו נשמעים מופרכים. החלפת הפן האמנותי באנשי רוח,
כלכלה ורחמנא לצלן גם איזה רב או שניים, שישמיעו דברי תורה ברוח האירוע – היה הופך אותו להרבה יותר כבד ומשעמם. אבל בו בזמן, זה היה מאפשר לחלקים גדולים יותר בציבור הישראלי, להגיע להפגנה גדולה בהרבה, שהייתה, מן הסתם, מספקת כותרות משמעותיות יותר מהחלפת מילים בשירים של שלמה ארצי.
השאלה הגדולה שיוצאת מהערב המתוקשר להחריד הזה, היא מה המסר החברתי שיצא מההפגנה הזאת? מה התוכנית? הבעיה הגדולה היא שגם למארגניה אין כרגע תשובה. הם רק רוצים לצעוק כמה שיותר ש"העם דורש צדק חברתי". עבורם השילוב של צעקות עם מופעי רוק משובחים, וכמה צעירים משולהבים שמוחאים כפיים על הבמה - היא דרך לא פחות טובה להעביר ערב, מאשר במועדון לילה שיגבה מהם כסף שאין להם בכניסה.
הידעתם שהשבוע תשעה באב?
ביום שלישי הקרוב, ולמעשה מיום שני בערב, יציינו רבים בישראל את חורבן בית המקדש, ורבים מהם
ייבכו את חורבנה של תקופה בה אנשים התגוררו באוהלים כברירת מחדל, ובלבם – בית אחד בלב ירושלים, שלצדו ישבה הנהגה אחרת, המבוססת על חוקים אחרים שכולם רלוונטיים גם היום. זאת בתנאי שאנשים יהיו מוכנים להקשיב להיגיון שבהם ולהתחבר אליהם מתוך רצון אמיתי ללמוד ולתת משהו מעצמם, ולא רק בציפייה לקבל הכול על מגש של זהב.
מן הסתם, תייצר המחאה החברתית כותרות גם בתשעה באב עצמו. אך אותי מעניין האם יוכל העם להתחבר לדברים שקרו לפני 1941 שנים, ולא רק לפני מספר שבועות.
אתמול בתל-אביב, נוכחנו בכוחה של המחאה החברתית, וכבר אי-אפשר להתעלם ממנה. אך אם מוביליה מעוניינים להפוך אותה למחאה של כלל העם, כדאי להם - רגע לפני ההפגנה הבאה - לשאול את עצמם של מי המחאה הזאת, ואיך ניתן להתאים אותה לכל המגזרים בעם הזה, שכמה טוב שהוא כזה.
ומי יודע, אולי במקום "לא עוזב את העיר" - תינעל העצרת הבאה בשירת "אני מאמין". או לפחות לא בהתלבטויות אם לשיר את ה"התקווה".
- אריאל שרפר הוא עורך ומגיש חדשות ברדיו "קול חי"
לפנייה לכתב/ת 
