לא דיברנו עוד על אהבה, וטוב שכך
על כל ספר חדש שמוציא חובש כיפה, אפשר למצוא עשרות מאמרים המתייסרים בקושי של יוצרים דתיים לעסוק באהבה. אם מישהו צריך להרגיש כלוא, הרי אלה דווקא היוצרים החילונים, שהנורמה מחייבת אותם לעסוק ללא הרף בארוטיקה רדודה
שלחו עכשיו סיפור לתחרות "אגדתא 4 ". בעוד כמה שעות ננעלת התחרות!
- לא קראנו עוד על אהבה בספרות הדתית
- סופרים מספרים: המורה לספרות שלי
- תנ"ך בכריכה רכה: ספרות ישראלית
- פסיכולוגיה יהודית: אות קין - ואותיות אחרות
- האם הדתיים "יודעים לכתוב"?
על כל ספר חדש שמוציא חובש כיפה, אפשר למצוא עשרות מאמרים שכותרתם "היצירה היהודית – לאן?" ובתוכם חוזרת השאלה: מה עושה יוצר דתי כשהוא רוצה לכתוב על אהבה.
יצירה - עם גבולות
חוץ מספרי הטלפונים, קשה-עד-נדיר להשיג ספר שאינו עוסק בתחום שבינו לבינה. הרומנטיקה תופסת
מקום מרכזי כמעט בכל יצירה ספרותית. גם אם העלילה איננה מוגדרת במוצהר כרומן-רומנטי, היא חייבת להתייחס לטיב הקשר בין הגיבור לגיבורה.
אבל אדם מאמין אינו יכול להרשות לעצמו לכתוב בחופשיות מוחלטת על היחסים בין הדמויות. כאן ממטירים עליו כל מבקרי הספרות ושאר בעלי הטורים את מבול השאלות: איך תתמודד עם גבולות ההלכה? האם תצנזר את התיאורים הארוטיים? האם תשאיר רמזים? האם תוותר לגמרי על קשר בין הגבר לאישה בסיפור? האם אפשר לכתוב רומן בלי רומנטיקה?
ספק אם מישהו מהסופרים הדתיים הצליח להשיב תשובה ניצחת על כל השאלות הללו, אבל בינתיים הם ממשיכים לעבוד. על גבי העיתונים ועל מסכי האינטרנט ממשיכים לדון בשאלת גבולות היצירה הדתית, ועל שולחנות הכתיבה ממשיכים לכתוב.
התוצאות, בדרך כלל, אינן מאכזבות. אמונה אלון מצליחה לא רע בציבור הדתי, אף על פי שסיפורי האהבה שלה נקיים מתיאורים אינטימיים. יתרה מזאת, כשהרב סבתו - ביום שבו השם הזה לא יופיע במאמר על ספרות יהודית, נדע שהספרות היהודית התקדמה באמת - כותב על תמימות, על חברות, על ירושלים, על ילדותו של עולה חדשה או על מלחמת יום כיפור, הקורא הממוצע אינו מאוכזב מכך שבכול הספר לא הופיע ולו סיפור אחד של אהבה. הקורא הדתי שצורך ספרים השומרים על גדרי הצניעות, אינו נהנה פחות מעמיתו החילוני, שבולע ספרים המלאים בתיאורים משולחי רסן.
מים שאין להם סוף
נכון, האהבה בין איש לאישה תופסת מקום נכבד בחיים, וגם ביהדות. אבל זה לא הדבר היחיד.
כל עוד יש בעולם שמחה, עצב, התרגשות, פחד, משפחה, אובדן, ילדים, טבע, אמונה או מסתורין - יש הרבה נושאים לכתיבה, ששאלת גבולות הצניעות איננה רלוונטית לגביהם. אינספור רגשות ממלאים את לב האדם, והספרות אינה חייבת להתמקד רק ברגש אחד מתוכם, חשוב ודומיננטי ככל שיהיה. ואגב, אפשר לדבר המון על אהבה גם בלי לרדת לתיאורים גופניים זולים, אבל לא חייבים לעשות זאת. אהבה זה לא הכול.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מגבלות היצירה, אבל זה לא משנה. לגדר אין באמת משמעות אם היא תוחמת שטח ענק של עשרות-אלפי דונמים. לדג לא אכפת שלאגם יש קצה, כי מרחב המחיה האדיר שלו הוא מבחינתו מים שאין להם סוף.
אם שולי רנד ואביתר בנאי יכולים להביא לרדיו שירים מטלטלים מעומק הלב, שאינם פונים לאף אהובה, ויוסף סידר יכול להצליח בפסטיבל קאן עם סרט בלתי רומנטי בעליל על יחסי אב ובנו - אין סיבה שהסופר הדתי ירגיש שגבולות הצניעות חונקים אותו. שאלת גבולותיו של היוצר הדתי רק כובלת את היצירה הדתית, וגורמת לה לשקוע עמוק בנבכי ההתלבטויות; לעומתה, השאלה שיכולה לדחוף קדימה את הענף, היא מה אפשר לעשות בתוך אותם גבולות. התשובות לשאלה הזאת יכולות למלא עשרות מדפי ספרים.
אם מישהו בעולם הספרות צריך להרגיש כלוא בין גבולות, הרי אלה דווקא היוצרים החילונים, שחוקי הנורמה מחייבים אותם לעסוק ללא הרף בארוטיקה רדודה. הם שצריכים להבחין במה שחוסם בעדם, ושולל מהם את חופש היצירה האמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
