מישהו ראה ספרדי בהנהגה הציונית-דתית?
במבוא לספר "רבנות: האתגר" מוגדרים 30 כותביו כ"טובי ההוגים", אז איך זה ששמות המשפחה של כולם נעים בין ברקוביץ', גרוסמן ופרידמן? ההנהגה הרוחנית בציונות הדתית מוטה אתנית - וגם כאן הצדק החברתי ממתין לתקנה
פרופסור ידידיה שטרן וד"ר שוקי פרידמן יָרַדו לַעֲרוּגוֹתיהם ואספו "מן הקתדרה הדתית ומן הקתדרה האקדמית" מאמרים שאוגדו ונערכו לספר הנקרא "רבנות: האתגר", המציע "עיון חדש ומעמיק במוסד הרבנות מכמה וכמה זוויות, מסרטט את ממדיו של האתגר שעומד לפני הרבנים ובוחן את התפקוד הרבני בדורנו".
עוד ביהדות . קראו:
מפאת טיבם של העורכים והכותבים, אנשי מעלה ותלמידי חכמים אשר אני מעריכם הערכה רבה, ומתוך החשיבות הגדולה של תוכן הספר והשיח שהוא מעלה בסוגיית הרבנות, ייעודה ואתגריה בתקופה בעלת תמורות רבות, ברצוני להציג ביקורת צורנית על הספר, וזאת עוד לפני שעברתי על תוכנו. ביקורת זו היא בבחינת תוכחה המחויבת בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא
עליו חטא", וכל שכן בתלמידי חכמים, כפי שאמר החכם באדם "הוכח חכם ויאהבך".
מי שנושא עיניו ורואה את רשימת שלושים הכותבים - יעקב אריאל, דב שוורץ, דב ברקוביץ', דוד ביגמן, גילי זיוון, בנימין לאו, אהרון לכטינשטיין, אדם פרזיגר, אבינועם רוזנק, יהודה ברנדס, יובל שרלו, אברהם גרוסמן, יצחק הרשקוביץ, צבי זוהר, יצחק ברנד, נריה גוטל, טובה גנזל, אביעד הכהן, יהודה זולדן, אבי שגיא, דניאל שפרבר, שוקי פרידמן, מיכאל אברהם, משה אידל, איריס בראון (הויזמן), אברהם וסרמן, אליאב טאוב, מאיר אליהו ליכטנשטיין, משה ליכטנשטיין - נדהם לגלות הומוגניות אתנית. האם ייתכן שרשימת שלושים הכותבים, המכונים במבוא "טובי ההוגים", תגיע כולה ממחוז אחד? האם אין בכך רבב הקשור לאיסור "לא תתגודדו"?
על אף התוכן החשוב שספר זה מביא לציבור, וחרף העובדה שהכותבים הם משובחים, המצג העולה במבט סינופטי על הרשימה צורם ואינו כראוי לספר. השפעת הצורה על התוכן ידועה וברורה, דעתם ומחשבתם של הכותבים מעוצבת מתוך אישיותם, שהתעצבה מתרבותם וכור מחצבתם והדבר אינו ניתן להפרדה מתוכן דבריהם. הנושא המובא בפנינו קשור למנהיגות הרוחנית של כלל קהילות ישראל, שהינן רב אתניות, ואיך אפשר להציג תמונה בשלמותה בנושא מקומו של הרב בימינו תוך הסחה תרבותית וללא בחינתה על-ידי כותבים מתוך הפסיפס התרבותי? כיצד ניתן לבחון את ה"איכות הקליידוסקופית" של המציאות הרבנית, כפי שכותבים העורכים הנכבדים, בסקופ מוטה?
דווקא מכיוון שרשימת הכותבים התגבשה באופן מודע, על-פי אמות מידה ענייניות, הדבר מעלה שאלות נוקבות ותהיות רבות. כיצד, ללא כוונת מכוון, נוצר מערך של כותבים מוטה אתנית? האם יש תפיסות פסיכולוגיות לא מודעות הנמצאות ברקע, שמניעות היווצרות ספונטנית זו ומנרמלות תודעתית מצב כזה?
השוואת הכותבים ברשימה הומוגנית זו עם פועלם יוצרת דיסוננס. הרי פרופ' שטרן נושא בגאון את ערכי הדמוקרטיה, והרב בנימין לאו נשא את דבריו בגל ששוטף את המדינה ודרש גם הוא "צדק חברתי", ד"ר אביעד הכהן מוביל מערכה משפטית כנגד בידול והפליה עדתית במגזר החרדי, ופרופ' זוהר עסק רבות בהגות של רבני המזרח, כיצד הם לא היו רגישים לכך בעת עריכת הספר וטרם הוצאתו לאור? מדוע טחו עינהם מראות?
זה לא רק הספר
האמת שהרשימה הזו היא רק סימפטום של תופעה רחבה הרבה יותר, הקיימת בחברה הציונית דתית, באליטות שהיא מפתחת בערוגותיה ובהנהגתה הרוחנית. בטרם כתבתי שורות אלו בחנתי את עצמי, ובקשתי מעיתונאי בתחום לכתוב לי שמות של חמישה רבנים המיצגים את הציונות הדתית, כך באופן ספונטני. מאחר שהוא לא ידע את כוונותי, הוא שלח לי את הרשימה הבאה: יעקב אריאל, זלמן מלמד, דב ליאור, יובל שרלו וחיים דרוקמן.
ההגמוניה האשכנזית בסגל האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה מהווה למעלה מ-90%, והציונות הדתית אינה חפה מסטטיסטיקה זו. הבעיה העדתית היא בעלת אופי חמקמק, שכן אין גוף או אדם שיודה כי הוא מתייחס לבעלי מוצא שונה באופן אי-שוויוני, למרות שעובדתית
האליטות משמשות זו את זו ושומרות על צביונן המגדרי בבחינת "אני לדודי ודודי לי".
גם ההנהגה הרוחנית של הציבור הציוני-דתי, שמקיימת מפעלי חינוך לתפארת, מציגה את אותה התופעה. הנהגה זו, העומדת בראש המערכות החינוכיות הציוניות דתיות וישיבות ההסדר, מורכבת כמעט כולה ממוצא אתני אחד, חרף העובדה שחלק ניכר מתלמידיה הם יוצאי עדות המזרח. בהתכנסות פורום "תקנה" המייצג נאמנה את המנהיגות הרוחנית של הציונות הדתית הייתה הזדמנות להיווכח כי בפורום, שכלל כשלושים איש ואישה, היה ניתן לספור את יוצאי עדות המזרח על כף יד אחת. תופעה זו מתרחשת אגב אורחא, שלא במודע ובלי משים, אף אחד לא התכוון לכך ואף לכולם נראה שהמצב הנוכחי הוא טבעי. הצדק החברתי גם כאן ממתין לתקנה.
לפנייה לכתב/ת 
