תהיה חזק - תוותר

הטס בטיסות אל-על לא יכול להתעלם מהפנייה המגיעה על פי רוב בסוף הטיסה ששמה "כסף קטן – גדול" ועיקרה בקשה מהנוסעים לתת את הכסף הקטן שנשאר להם כתרומה לעמותות המסייעות לאנשים נזקקים.

עוד על פרשת השבוע  ב-ynet:

• ציפורים בראש ואדמה ללא קרקע/ רוחמה וייס
• פרשה ברגע: כי תצא
• שיר לשבת: שלום עליכם
  

עוד ביהדות:

• זה רק אני והשופר שלי
• אבינו מלכנו, אתה אוהב ג'אז?
• יהודים לא עושים שרירים
  

פנייה זו מזכירה לי את פרשת השבוע "כי תצא", שברצף הוראות בעלות מקצב פנימי דומה, פונות אלינו להעביר את "הכסף הקטן" לתרומה לעניים: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ , לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ , לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".

היהודי מצוּוה להותיר את אותם פירות ודגנים שנותרו בשדה בטעות, ולא לחזור ולקחתם - אלא לאפשר לעני, לגר, ליתום ולאלמנה לאסוף אותם ולחיות מהם.

אך נשאלת השאלה, האם יש הגיון דווקא בסוג התרומה הזה? מדוע התורה אוסרת על האדם לחזור ולאסוף את אותה תוצרת חקלאית שהוא שכח אותה בשדה, ולא מסתפקת בציווי לתרום, לתת צדקה? מה זה בעצם משנה מהיכן אנו נותנים צדקה?

נדמה לי כי יש כאן ציווי שפניו איננו רק ל"מקבל" העני, אלא פניו גם לעצב ולחנך את "הנותן". מה גורם לאותו בעל שדה, המוציא יבול של טונות מהשדה שלו, לרוץ חזרה שוב ושוב אל המטה ולגרד עוד כמה עשרות, או אפילו מאות קילו? אל נשכח שהחזרה אל העץ או השדה דורשת מאמצים רבים. שהרי אין כאן כמויות ענק, אלא כמה פירות פה, כמה שיבולים שם.

את התכונה הזאת מכנים כ"רדיפת בצע" או בסלנג המקובל - "גרידיות". אנו פוגשים אנשים עשירים מאד, שמתווכחים על כמה אגורות, שמתעקשים על שקלים בודדים. הציווי כאן איננו רק לתת צדקה, אלא לדעת לקטוע את תהליך הייצור, לקטוע את הבציר (שבעל האחוזה כל-כך חיכה לו) ולא להשלים אותו עד הסוף. זה לדעת להשאיר את השאריות על הצלחת.

זו היכולת לקטוע את הנטייה ליסודיות, ולהכניס שותף לעסק. לא רק להפריש מרווחיך אלא לראות את העניים, היתומים והאלמנות, פושטים על השדה ונוהגים בו כבעלי בתים. להכניס אותם הביתה, לשדה שלך, לא רק לתת להם שטר כסף ליד הפשוטה. לדעת שהענבים שכל-כך עמלת על גידולם, הם בעצם לא רק שלך, יש לך שותפים.

ותרו על מה ששלכם

אני לא מבין גדול בכלכלה, אבל התורה פונה אליכם יצרני הקוטג', בעלי המרכולים הגדולים, אופי הלחם, ובוני הדירות, תרוויחו, תרוויחו אפילו טוב, אבל אל תהיו "רודפי בצע". ותרו. כן, על מה שבעצם מגיע לכם, על מה שהוא שלכם.

הפעולה הזו תהפוך אתכם לחסינים יותר, לא רק לטובים יותר. שכן היא תבנה לכם זהות של "עבד" ולא רק של אדון. אדונים קמים ונופלים, העבד תמיד למטה. אבל דווקא העבד שהוא "למטה" עשוי לבנות לעצמו זהות אישית חזקה יותר שאיננה תלויה ברכוש – פשוט כי אין לו, שאיננה תלויה בכבוד ובמעמד – כי אין לו, איננה תלויה בכוח שהוא מחזיק בידו – כי אין לו. אבל הוא חי, קיים, שורד. הוא חזק.

שמעתי פעם מחבר, פסיכולוג אפרו-אמריקני, שפנה לקהל גדול של אנשי מקצוע וחוקרים בתחום הפסיכולוגיה. הוא אמר להם (כמעט) בזו הלשון: "אתם בטוחים שאתם חזקים, חכמים, עשירים ומוצלחים. נראה אתכם שורדים לילה

אחד כהומלסים במנהרות של הרכבת התחתית במנהטן".

הויתור על ה"שלך" יעשה אותך חזק יותר, כי הזהות שלך תהיה הרבה יותר חזקה מסך המזומנים שיש לך בבית, או מהכספים ששוכבים אצלך בחשבון הבנק. אתה האדם העשיר, אתה חזק יותר מהכוח שמעניק לך השדה שלך, והעושר שלך, יש בך חוסן שחבל שייחלש כתוצאה מכך שהוא עטוף בעוגנים חיצוניים.

אל תפאר את שאריות הזיתים, ואל תעולל את שאריות הענבים ואל תרוץ לקחת את העומר ששכחת בשדה. תהיה חזק – ותר.