חולה על העבודה שלי, ומתפטר

ביום ראשון האחרון לא יכולתי להביא את עצמי להיכנס למחלקה. שלא תבינו לא נכון, אני חולה על העבודה שלי. להיות גינקולוג ורופא מיילד פירושו לחזות כל יום בנס הבריאה מחדש. ועדיין, ביום ראשון, לא הצלחתי לחזור למחלקה ולחדר לידה. לראשונה ב-15 השנים האחרונות הוצאתי יום מחלה או "גימלים", חזרתי הביתה.

אשתי ביקשה ממני להיכנס למיטה ולישון, "גם אם אמצע היום", כי "אתה לא יכול לקחת את זה כל כך קשה" ו"אתה תפחיד את הילדים ככה" או "בסוף תחטוף התקף לב". התכסיתי, התכדרתי לתנוחת עובר (קצת קשה במשקל של יותר מ-100 ק"ג) והלכתי לישון. ביום ראשון נגמר לי האמון גם במדינה לכמה דקות. אני אמנם ישראלי גאה, אבל אחרי שבית הדין הארצי לעבודה החזיר לתוקף את מוסד העבדות בפסק דין תקדימי, וקבע שאני וחבריי המתמחים לא יכולים להתפטר, נשברתי.

עוד בערוץ הדעות :  

• לקראת מלחמה קרה בין ישראל לטורקיה / ענת לפידות-פירילה
• אין לכם אלוהים / יואל בן-נון
• אני דפוק, משמע אני קיים / מהרן פרהדיאן
• מחרימה את הרכבת הקלה בירושלים / דורית דוד
  

אתם מבינים, עד עכשיו הייתי "פראייר מבחירה". בחרתי להיות רופא, בזמן שההורים והחברים לחצו שלא, כי ברפואה לא הופכים למיליונרים. בחרתי במקצוע הגינקולוגיה שעל אף יופיו, הוא אחד הקשים להתמחות והלילות שלי עוברים בריצה ממקום למקום. חוסר השינה מתמשך ופרוש על פני כמעט 400 שעות עבודה בחודש. בחרתי להתמחות במחלקה מובילה ולא ללכת על מחלקות קצת פחות טובות, עם חיים קצת יותר קלים, כדי לקבל חינוך רפואי טוב יותר. פראייר, אבל מבחירה. בית הדין קבע שאני כבר לא פראייר, מעכשיו אני עבד. הדבר היחיד שהיה לי עד עכשיו - הזכות לעזוב - נשלל ממני. שללו ממני גם את הגאווה שבעקשנות.

עד עכשיו הייתי זה שנמנע מלטוס לחו"ל לעבודה משתלמת בהרבה. בארץ מרוויחים 26 שקלים לשעה ולאחר 400 שעות חודשיות 16,000 שקלים בחודש, באוסטרליה פי 2-3, בארה"ב מעט יותר. אני זה שנמנע לעזוב את המקצוע, חרף הרמזים ה"דקים" כפיל של אשתי, שזה אומנם נחמד להיות נשואה לרופא בשנים הראשונות, אך בהמשך מבינים שזה כמו להיות גרוש. התעקשתי להישאר ועכשיו בית הדין מונע ממני לעזוב?

תקדים מסוכן

הבעיה בפסק הדין הזה אינה באמת רק בעיה של הרופאים. זו בעיה משפטית, בעיה אזרחית. בא בית משפט וקובע שלמישהו אסור להתפטר. הוא גם קבע שלא התפטרתי, כי "לא התכוונתי להתפטר" ושגם אם היו המכתבים חוקיים בעיניו, לא יוכל לקבל אותם. אתם מבינים? בית משפט שאמור לפעול במסגרת החוק, בוחר לעבור על חוק יסוד חופש העיסוק ולמנוע מציבור שלם של עובדים להתפטר. זה תקדים מסוכן. אין עוד אדם שימנעו ממנו להתפטר, חוץ מרופא.

הסיבות שאותן פירט בפסק הדין המפותל לא פחות מרתיחות. העובדה שאני וחבריי דיברנו על המכתבים בצורה חופשית, שהצהרנו שעשינו זאת כדי למחות על תנאי ההעסקה - זכויות דמוקרטיות של חופש הביטוי - הן שאיפשרו לבית הדין לשלול מאיתנו חופש בסיסי ויסודי כל כך. לא אשקר שאלה המחשבות שהתרוצצו לי בראש בשוכבי בתנוחה עוברית. המוח הגברי מכיל מחשבה אחת בכל פעם ובשלי שררה דממה מוחלטת. לא יכולתי להביא את עצמי אפילו לחייך לילדיי. יש משהו משפיל מאוד בזה ששוללים ממך זכות יסוד.

ארבע מילים אמרה לי אשתי וגרמה לי לצאת מהמיטה: "באיכילוב התפטרו 130 מתמחים". הבנתי שאני לא לבד. כי לא יכול להיות שציבור שלם של רופאים יקבל בשתיקה הפרה כזו של זכויותיו. לא יכול להיות שלא תקום מחאה. אסור לנו להתאגד? אסור לנו להתנהג כקולקטיב? ואם כך הדבר, אז התפטרות היא צעד אישי לחלוטין.

אני, ד"ר גבי הרן, החלטתי להתפטר. בדעה צלולה, בשכל ישר וכאדם חופשי, הגשתי שוב מכתב וסיפרתי למעסיקים שלי שאיני יכול להמשיך לעבוד במצב הזה. שאיני יכול לקבל את הסכם השכר הזה. שלא אכפת לי אם יקראו לזה "תוספת להסכם" או "פתיחת ההסכם", אני רוצה עוד כסף, מספיק כדי להתפרנס בכבוד. אני רוצה עוד תקנים, כדי שאוכל לעשות רק 6 תורנויות ולא יחייבו אותי ל-10 כמו היום ולתורנויות בתור מומחה.

אני רוצה את זה היום ולא כשהבן שלי יחשוב אם ללמוד רפואה או לא. כי לפחות לגבי הילדים שלי, דבר אחד ברור לי, כמו שמערכת הבריאות נראית היום, אין שום סיכוי שהם יהיו רופאים. אז זהו, התפטרתי. ואם עוד יעשו כמוני? זה לא אקט קולקטיבי - זו דמוקרטיה!

ד"ר גבי הרן, מתמחה ברפואת נשים ויולדות בבית החולים מאיר בכפר סבא.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il