מחלת הריכוזיות: איך מדינות אחרות נרפאו ממנה?
הבריטים הפריטו חברות והקפידו שיישארו בידי הציבור. המצרים, לעומת זאת, מכרו נכסים בחיפזון - לקומץ בעלי הון. על רקע פרסום המלצות ועדת שני לבדיקת התחרותיות במשק, בדקנו מדוע ישראל היא כה ריכוזית ומה מצבה לעומת שאר העולם
השבוע התבשרנו על אויב חדש שמאיים על מדינתנו: הריכוזיות. ועדת שני להגברת התחרותיות במשק הציגה את המלצותיה, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, התייצב מול המצלמות והודיע שהוא תומך בהן בהתלהבות. הריכוזיות, הודיע נתניהו, היא-היא הסיבה ליוקר המחיה: "המשק נשלט בידי מעטים. התוצאה: הצרכן הישראלי משלם יותר על מוצרים ושירותים. התחרות מורידה מחירים ומשפרת שירות והריכוזיות - ההיפך".
אלופי העולם בריכוזיות
מומחי הועדה הריכוזיות הציגו נתונים על מידת הריכוזיות בשוקי ההון בעולם, שהתבססו על מחקרים בינלאומיים של הכלכלנים מארה פסיו ולארי לאנג. הכלכלנים מדדו את שווי השוק הכולל של 10 הקבוצות העסקיות הגדולות ביותר הפעילות בבורסה בכל מדינה ובדקו כמה הוא מהווה מסך השווי של כל החברות הנסחרות בה.
10 בעלי העסקים הגדולים בבורסה בתל-אביב - משפחת עופר, נוחי דנקנר, יצחק תשובה, דודי וייסמן, שרי אריסון, צדיק בינו, לב לבייב, מוזי ורטהיים, רומן ברונפמן וקרן אייפקס - חלשו ב-2008 על 41% משווי כל החברות בבורסה.
10 הקבוצות הגדולות בבורסה בפריס, לעומת זאת, חולשות רק על 30% מכלל הבורסה, בפרנקפורט 22%, במילנו 20%, בלונדון 10%, בטוקיו 2% ובניו-יורק פחות מ-1%.
אלה מדינות גדולות אבל גם בשווקים קטנים יש פחות ריכוזיות מבישראל: הקבוצות הגדולות בבלגיה חולשות על 33% מהשוק, בשווייץ 30%, בסינגפור 28%, בנורבגיה 22%, בפינלנד 20%, באוסטריה 18%, בטייוואן 17%, באירלנד 15% ובשבדיה 14%. במלים אחרות: שוק ההון הישראלי הוא הריכוזי ביותר במערב. יוצאת הדופן היא קוריאה הדרומית, ש-10 הקבוצות הגדולות שלה חולשות על כ-35% מהשוק למרות שהיא מדינה גדולה.
ריכוזיות גדולה יותר מאשר בישראל ובקוריאה קיימת רק במדינות מתפתחות: 10 הקבוצות הגדולות בבורסה התאילנדית חולשות על כ-50%, בפיליפינים 60% ובאינדונזיה כ-65%.
גם מחוץ לשוק ההון, המשק הישראלי הוא הריכוזי ביותר. מנתוני הרשויות לעסקים קטנים בישראל ובחו"ל עולה שהעסקים הקטנים והבינוניים בישראל (המעסיקים עד 100 עובדים) מייצרים רק כ-45% מהתוצר העסקי ומעסיקים כמחצית העובדים במשק. בארצות הברית, לעומת זאת, עסקים בה עד 500 עובדים מייצרים כ-55% מהתוצר העסקי ומעסיקים כ-65% מהעובדים; חברות בגרמניה שמעסיקות עד 80 עובדים מייצרות כ-60% מהתוצר העסקי ומעסיקות כ-70% מהעובדים.
עסקים קטנים בבריטניה מעסיקים כ-60% מהעובדים; בפורטוגל 81%, ובחברות בארגון ה-OECD יש ממוצע של 65%. בקוריאה הם מעסיקים 88%, כך שהמשק הקוריאני ריכוזי פחות מהישראלי. עסקים קטנים בישראל נסגרים מהר יותר: רק 30% מהם שורדים אחרי חמש שנים, ורק 58% שורדים אחרי שנתיים, לעומת 88% בשבדיה.
| מדינה | 10 החברות הגדולות בבורסה ביחס לכלל השוק | אחוז המועסקים בעסקים קטנים ובינוניים |
| ישראל | 41% | 53% |
| דרום קוריאה | 35% | 88% |
| ארה"ב | פחות מ-1% | 67% |
| בריטניה | 10% | 60% |
| גרמניה | 22% | 75% |
| שבדיה | 14% | 70% |
| פורטוגל | 34% | 81% |
עסק קטן? חפש הלוואה בחו"ל
מדוע המשק שלנו ריכוזי? מחקר שערך מרכז המידע של הכנסת ב-2007 קבע שעסקים קטנים מתקשים להתחרות בגדולים בגלל מכשולים ביורוקרטיים ובעיקר - מחסור באשראי.
"הרשויות בארץ מציבות לעסק חדש מכשולים לא נתפסים", אומר ל-ynet רו"ח דב ויינשטיין, המתמחה בייצוג חברות זרות בישראל וחברות ישראליות בחו"ל. "לא קשה להירשם ברשם החברות ובמס הכנסה, אבל בשביל לקבל רישיון עסק והיתרים יוצאת לך הנשמה. זה לוקח פי כמה זמן מאשר במערב, והתוצאה היא שעסקים נפתחים בלי רישיון. "אבל", מסביר ויינשטיין, "החסם הכי חמור לעסקים הקטנים הוא הקושי להשיג אשראי".
לפי נתוני התאחדות המלאכה והתעשייה, שש הקבוצות העסקיות הגדולות במשק מקבלות פי שתיים אשראי מכל העסקים הקטנים ביחד. "בלי אשראי, אין לעסקים סיכוי לפרוץ לענפים כמו מזון ותקשורת", אומר יו"ר ההתאחדות, יהודה אלחדיף. "אנחנו מביטים בקנאה בעסקים קטנים במדינות מערביות שמקבלים אשראי רחב וזול".
מה מונע מהבנקים לתת לעסקים הקטנים אשראי? המחקר של הכנסת קובע שהסיבה היא "מחסור בביטחונות וחוסר כדאיות כלכלית לבנקים". ויינשטיין חושב אחרת לגמרי: "אלה התירוצים של הבנקים והם לא נכונים. רוב העסקים הקטנים יחזירו הלוואות בכל מקרה ובריבית גבוהה, אם הם ירצו או לא. הטייקון אולי יחזיר - ואולי לא. רוב בעלי החברות הגדולות ממונפים לגמרי. מנהל סניף בנק אמר לי בעבר שהוא מעדיף לתת 1,000 שקל ל-1,000 בתי קפה, חנויות נעליים ונגריות מאשר מיליון לטייקון אחד".
אז למה ממשיכים לתת לטייקונים?
"פעם ניסיתי לשכנע פקיד בבנק לאשר מימון ליזם בינוני שרצה לקנות נכס מאחת החברות הגדולות במשק. התעקשתי והגעתי למנכ"ל, ואז הגיעה הוראה מבעל השליטה: לא, וזהו".
ובעל השליטה קשור לחברה שניסיתם לקנות ממנה?
"כש-15 אנשים שולטים גם בעסקים וגם בבנקים, הם קשורים לכל דבר".
בעולם המערבי זה אחרת?
"לגמרי. הייתי מעורב בעסקה בה רכשה חברה ישראלית בינונית בגרמניה נכס במיליון אירו. הבנקים בארץ לא נתנו לנו אשראי בכלל, והיפו-בנק הגרמני נתן לנו 80% בלי בעיה".
אותם חסמים, טוען ויינשטיין, מונעים גם ממשקיעים זרים להיכנס לישראל: "יש העדפה באשראי לעסקים ישראליים גדולים על פני עסקים זרים".
אבל המשקיעים הזרים בטח לא חוששים להגיע לארץ גם בגלל הסיכונים המדיניים-ביטחוניים.
"שטויות. משקיע יפני פנה אלי פעם ורצה להעביר לכאן את מרכז עסקיו. הוא ידע שהמסים כאן נמוכים והמצב הביטחוני לא הזיז לו. הוא חשב, בטעות, שבשביל להיכנס לארץ חייבים להיות יהודי, ורצה שאעזור לו להתגייר. הוא גילה מהר שהבעיה שלו היא לא הדת אלא העסקים המקומיים".
"הטייקונים חברים של המנהלים"
טענותיו של ויינשטיין תואמות את ההיגיון שמאחורי המלצות ועדת הריכוזיות בראשות חיים שני, לפיהן צריך לכפות על ה"טייקונים" לבחור בין עסקיהם הפיננסיים והריאליים: מתוך הנחה שכל עוד הם שולטים גם בעסקים הגדולים וגם בבנקים, הם לא ילוו כסף לעסקים קטנים.
המלצות הוועדה הושפעו מרפורמה דומה שנעשתה ב-1998 בדרום קוריאה. מחקר של הכלכלן הקוריאני יון ג'ו פארק שפורסם ב-2001, טען שהעסקים הקטנים במדינתו סובלים ממצוקת אשראי ושמצבם קשה יותר מזה של עמיתיהם ביפן ובטייוואן בשל הקשר בין הטייקונים הגדולים לבנקים ולשלטון. מאמר של הכתב הכלכלי הקוריאני יו שנגקי שפורסם השנה ציין שמצב העסקים הקטנים השתפר בצורה חדה בשנים האחרונות בזכות שינוי לטובה במדיניות האשראי. הרפורמה הצליחה.
האם זה יקרה גם בארץ? "הבעיה בהמלצות הוועדה היא שהן נלקחו מתרבויות אחרות ולא מתאימות לארץ", אומר עו"ד עמירם גיל, ראש הקליניקה המשפטית לשוק ההון במרכז האקדמי למשפט ולעסקים. "הריכוזיות כאן היא עניין תרבותי. אנחנו מדינה ים תיכונית קטנה שבה כולם מכירים את כולם. מנהלי ההשקעות והטייקונים שייכים לאותה קליקה, שוחים יחד בבריכה וממנים אלה את אלה. קשה להאמין שהפרדה מלאכותית ביניהם תגרום פתאום לשינוי מדיניות".
אז אין מה לעשות? ישראל נידונה לריכוזיות?
"לא יודע, אבל הממשלה צריכה להתייחס לריכוזיות כעובדה. בעלי החברות הגדולות שולטים במשק, ואם הם מנצלים כספי ציבור לקנות נכסים פרטיים ולשלם שכר מטורף למנהלים, הממשלה צריכה לקחת אחריות ולאסור עליהם לעשות זאת, ולא לבנות על זה שהשוק ייצור פתאום מנגנון שיבלום אותם".
תאצ'ר חילקה מניות לעם. למי חילק נתניהו?
אם הכלכלה הישראלית ריכוזית בגלל ריכוזיות האשראי והאשראי ריכוזי בגלל שליטת הטייקונים, מה הביא לשליטה שלהם מלכתחילה?
בעיית הריכוזיות בעולם נוצרה בשנות ה-30, ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, כשממשלות רבות הלאימו מפעלים והכבידו את המיסוי והבירוקרטיה על העסקים, בשל מדיניות סוציאליסטית וכחלק מהלקחים שהופקו מהמיתון הגדול. המשק הישראלי נעשה ריכוזי עוד יותר מהמשקים המערביים כיוון שרוב המפעלים כאן הוקמו מלכתחילה בידי הממשלה וההסתדרות.
בשנות ה-80 המגמה התהפכה, והעולם נכנס לתהליך של הקלות בירוקרטיות והפרטה. את ההפרטה החלה ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, כדי להציל את בריטניה ממשבר כלכלי קשה. הכלכלה הבריטית התייעלה, וממשלות אחרות הלכו בעקבותיה - גם ממשלות סוציאל-דמוקרטיות עם מדיניות רווחה שונה מזו של תאצ'ר.
אתר ויקיפדיה מציג רשימה של מאות חברות גדולות שהופרטו ב-41 מדינות, מלווה בקישורים לערכים המתארים את האופן שבו התבצעה ההפרטה. רוב החברות שהופרטו בבריטניה, קנדה, גרמניה ושבדיה נשארו בידי הציבור הרחב. הממשלה הנפיקה את החברות בבורסה וחילקה או מכרה מניות לכל אזרחי המדינה. מרבית האזרחים מכרו את מניותיהם לבתי השקעות וליזמים, אבל הרשויות הגבילו את שיעור המניות שמשקיע בודד יכול לקנות כדי שהטייקונים לא ישתלטו על החברות.
במדינות מזרח אירופה שלא הייתה בהן בורסה בוצע הליך דומה שבו חולקו לאזרחים "ואוצ'רים" - מניות חוץ-בורסאיות שהקנו להם הנחות בשירותי החברות. חלק מהמדינות, כמו נורבגיה, הפריטו חברות רק באופן חלקי, כך שהן התייעלו אך נשארו בשליטת המדינה.
ההפרטה התנהלה במקביל לסיום המלחמה הקרה ולהקמת האיחוד האירופי, שהביאו לפתיחת השווקים לייבוא ולהשקעות. שוק חופשי הפך מסיסמה למציאות. לא ברור עד כמה הגרמני, הקנדי והבריטי הממוצע נהנו מכך, אבל ברור שהריכוזיות ירדה באופן חד. המחקר של הכנסת מצטט כלכלנים שבדים שמצאו ש-10 הקבוצות הגדולות בבורסה השבדית היו שוות בשנת 2000 ל-50% מכל הבורסה, והן התכווצו מאז בכ-60%.
"יש מקום למחלוקת על המדיניות החברתית של תאצ'ר, אבל היא ניהלה את ההפרטה למופת", מציין הכלכלן שלמה מעוז. "המפעלים, שכביכול היו שייכים למדינה אבל בעצם נשלטו בידי העובדים, עברו לשליטה ציבורית אמיתית. אם היו מפריטים כך בארץ, לא היה צריך את ועדת שני".
ההפרטה התבצעה גם במדינות מתפתחות מושחתות כמו רוסיה, תאילנד, ומצרים, אך שם היא נוהלה בדרך אחרת לגמרי: השליטים מכרו חברות בחיפזון ובזול, בלא מכרז או במכרזים תפורים, לקומץ בעלי הון מקומיים וזרים ש"במקרה" היו מקורבים לשלטון. ההפרטות הללו לוו בבזבוז אדיר של כספי ציבור ולא הקטינו את הריכוזיות. קבוצה קטנה של פקידים, בעלי הון ומנהלים השתלטה על הכלכלה כולה וזכתה לעושר מופלג ורוב הציבור נותר שקוע בעוני. כיום, חלק המדינות הללו נמצאות בתהליך הפוך של הלאמה.
במדינות מערביות אחרות, כמו יפן, צרפת, איטליה ואירלנד - התנהלה ההפרטה במודל ביניים, שבו חלק מהחברות הונפקו לציבור כמו בבריטניה וחלקן נמכרו לבעלי הון בודדים שהוגדרו כ"גרעיני שליטה". המכירה התנהלה, לכאורה, במכרזים מסודרים, אך הזוכים השתייכו לעתים לקבוצות עסקיות חזקות עם קשרים בשלטון, ולתקשורת היו טענות על מחירים נמוכים.
העובדות מדברות בעד עצמן: ההפרטה בישראל לא התנהלה לפי המודל הבריטי או האירי אלא באופן די דומה למודל הרוסי. השליטה בתה"ל (חברה ממשלתית שבנתה את המוביל הארצי, שהופרטה ושייכת כיום לקרדן), מפעלי ים המלח, בנק הפועלים, בנק דיסקונט, צים, בזק, בתי הזיקוק, כור, שיכון ובינוי, הקו-אופ וקרנות הפנסיה החדשות עברה לידי חברות אחזקה פירמידליות שנמצאות בשליטה מוחלטת של טייקונים. אל על הונפקה בבורסה בשלמותה אבל המדינה לא מנעה ממשפחת בורוביץ' להשתלט עליה.
רוב הקבוצות החזקות במשק מחזיקות בנכסים שפעם השתייכו למדינה, להסתדרות ולקיבוצים. לרובן יש קשרים אישיים לפוליטיקאים ופקידים. חלק מההפרטות התבצעו במחירים תמוהים ובמכרזים שעוררו ביקורות קשה של התקשורת ומבקר המדינה.
התוצאה: הריכוזיות גברה. לפי המחקר של הכנסת, 10 החברות הגדולות היוו ב-1995 "רק" כ-30% מהשוק, ומשקלם גדל מאז בכשליש.
"הטייקונים יציבים? הם מסכנים אותנו"
האם לריכוזיות יש גם יתרונות? העובדה היא שהכלכלה הישראלית יציבה וצומחת בזמן שכלכלת ארה"ב החופשית והתחרותית וחלק מכלכלות אירופה נמצאות במשבר עמוק. גם כלכלות ריכוזיות אחרות, כמו סינגפור ודרום קוריאה, כמעט לא נפגעו מהמשבר. לא מעט כלכלנים אומרים שהבנקים הישראלים שרדו את המשבר בזכות "עוצמתם" ו"השמרנות שלהם". זוהי דרך מנומסת לומר שבנקים במערב, שחילקו אשראי זול לכל דכפין, קרסו, ואילו הטייקונים הישראלים שמרו את הכסף לעצמם - וניצלו מקריסה.
טענות כאלה מרגיזות את ויינשטיין. "התחרותיות היא לא מה שגרם למשבר", הוא אומר. "המשבר התחיל בארה"ב בגלל שהרגולציה שם לא תיפקדה והשוק התפרע. תחרותיות היא לא הפקרות. הבנקים והחברות הגדולות הם אלה עשו את ההרפתקאות הפיננסיות שגרמו למשבר. משבר החובות היום מתמקד במדינות כמו יוון ואירלנד שחילקו תנאים סוציאליים טובים מדי בלי לגבות מספיק מסים, ופשוט נכנסו למינוס. ולא כל המערב במשבר - גרמניה, שבדיה וקנדה, למשל, מאוזנות וצומחות".
"הריכוזיות לא הצילה אף אחד. דווקא מדינות קטנות וריכוזיות כמו איסלנד ודובאי, שכל הכלכלה שלהן הסתובבה סביב כמה עסקים גדולים ומקושרים לשלטון, עברו קריסות כואבות במיוחד. אם מישהו בארץ עלול ללוות כסף ולא להחזיר אותו אלה דווקא הטייקונים. ונקווה שזה לא מה שיקרה כאן".
לפנייה לכתב/ת 
