זו כפרתי, מונטיפיורי

אני נוסע על אופני ה"איריס" של בנימין אחי, שנתן לי אותם הפעם במחווה יוצאת דופן, בגלל "השליחות החשובה". בתוך הסל שכרוך על ההגה של האופניים: "מונטיפיורי". בעיניו אני רואה וגם חש את האימה. "מונטיפיורי", הוא תרנגול.

גאון ברשת - הטור האישי של יהורם גאון ב-ynet

• עד שם החדשות: יהורם לא מתנתק
• זבל זבל תרדוף: איך מתמודדים עם דואר זבל?
• הלב רוטט: מה עושים עם אייפון שנעלם?
  

הזמן הוא עשרת ימי תשובה, ואני בדרכי אל פרנקל השוחט. לכל התרנגולות שלנו היו שמות. "מרי אנטואנט", "הפרופסורית", "המלך ג'ורג'", "מונטיפיורי" ועוד. את השמות נתן להם יגאל אחי, כל שם וסיבתו. "הפרופסורית" למשל היתה תרנגולת אלימה וקנטרנית במיוחד, שתקפה כל תרנגולת שבאה מולה, ולכאלה היו מרכיבים משקפיים מפח על אפן, ומעבירים מעין נצרה דרך הנחיריים, כדי לתמוך את המשקפיים, וכך מנעו מהן לתקוף כל העת. המגן הזה שיווה לה מראה אקדמי, אז קראנו לה "הפרופסורית".

במונטיפיורי, היא קריית משה, היה איש שצווארו עקום ומעוות, ואחי קרא לו "מונטיפיורי" על שם השכונה בה הוא גר, וביום בו הגיע ללול שלנו תרנגול עקום צוואר, ידענו מיד ששמו יהיה "מונטיפיורי".

עוד יומיים יום כיפור, ואני בדרכי לשוחט, ובסל תרנגול כפרות - שהוא ידיד.

יום הדין

שנה שיחקנו יחדיו יום יום. הייתי מאכיל אותו בכף ידי, אוסף אותו ברחמים גדולים מן השכנים, כשעבר בטעות את הגדר המשותפת. אני מציץ לסל מדי פעם תוך כדי רכיבה על האופניים, ונמנע מלפגוש את עיניו הירוקות.

תרנגול כפרות. שיבין כמה שפחות מהעומד להתחולל על גרונו(צילום: רויטרס)

מה אני יכול לומר לו? איך להסביר לו שהוא "זכה" להיות תרנגול של כפרות, ואני מתנחם בכך שהוא לא יודע או מבין את משמעות הטיול הכפוי הזה, שנפל עליו בחטף אחרי בוקר מטורף לגמרי , בו הוא נשלף מן הלול  והוכנס אחר כבוד אל חדר האורחים הגדול, בו לא היה מעולם, ושם הוא פוגש בפעם הראשונה (וגם האחרונה) את כל בני המשפחה, ועל השולחן תמונותיהן של אחותי, בעלה וילדיה, שהתגוררו רחוק, ולא יכלו להשתתף בפועל בטקס המשונה הזה, אליו הובא בכפייה.

ואז, לתדהמתו, החלו מסובבים אותו מעל הראשים של בני הבית, עד שהסתחרר, והוא מנסה להניע את כנפיו, ובעיניים חצי עצומות מן הריחוף הכפוי הוא מנסה לומר לי שהוא ממש לא נהנה מן הנדנוד המשונה הזה. הוא גם שומע מלמולים לא מוכרים שקוראים מתוך ספר ישן, בעוד שמחזיקים אותו בחוזקה בשתי רגליו ומרחיפים אותו אל על, מעל ראשי האנשים, וכשבא תורי לומר: "אתה כפרתי... אתה מחילתי... אתה תלך וכו', מלמלתי את המילים בלחש, כדי שיבין כמה שפחות מהעומד להתחולל על גרונו בשעות הקרובות.

ואז, כשהוא כבר חשב שבא קץ לתעלול המשונה הזה אותו מאוד לא אהב, וגם הביע את דעתו המסתייגת בקולניות ובפליטה נחרצת ובוטה של פסולת גופו, אותה השפריץ לכל העברים, הכניסו אותו לסל גדול ולא מוכר, כאילו עומדים לשלוח אותו מכאן, והוא מסכן לא ידע אילו תלאות נוראות מכין לו היום הקשה הזה.

שכונת מונטיפיורי בירושלים. על שמה נקרא התרנגול(צילום: איציק שוויקי)

עכשיו אני רוכב על אופני אחי, ומנסה להבין אם זה בגלל הרוח שעיניי מלאו דמעות. אני באמת אוהב אותו, את "מונטיפיורי". הוא היה חברי הטוב, עמו המתקתי סודות, איתו שיחקתי, אותו ליטפתי באהבה רבה, ופעם גם סיפרתי לו על יפה אחת שבכיתה, שמדירה שינה מעיניי.

זה התחיל כבר חודש קודם לכן, כששמעתי לחשושים בבית שהפעם "מונטיפיורי" נבחר לכפר על חטאי כולנו, וגם למות במקומנו. כבר באותו יום התחלתי לרדת ללול, לא בשעות האוכל, אלא דווקא כשמתחיל להחשיך. שעה יאה ומתאימה למצב הרוח הקודר שאפף אותי אז, ירדתי כדי להזהירו, כדי שיברח כל עוד נפשו בו. משהו נורא עומד להתחולל.

ירדתי אליו גם כדי להתחיל להיפרד ממנו. ניסיתי להבין במבטו, או במבטה של "מרי אנטואנט" שהיתה כרוכה אחריו כל העת, אם הם מבינים או חשים במשהו, והייתי עצוב מאוד על שעוד מעט "מונטיפיורי" כבר לא יאכל יותר מכף ידי.

תרנגול אני יודע, אבל חבר?

ככה זה כשיש לול, ונקשרים ליצורים שבו. נקשרים באמת, רצים אליהם בשמחה מיד כשחוזרים מבית הספר, מפרידים ביניהם כשהם רבים, מקשיבים לוויכוחים הקולניים שהם מנהלים, מתגאים ב"גבר" שהולך מעדנות בתוך הרמון פרגיותיו, תוך שהוא מכניע אחת מהן מדי פעם לרצון תאוותו הבלתי נלאית, ויורד ממנה אחר מעשה, בכנפיים מוטות כלפי מטה, כשהן משרכות ומטאטאות את עפרו של הלול, מעשה שכווי מלא חשיבות וכוח.

מנהג הכפרות בירושלים. מהסל אל האספלט(צילום: AP)

ועכשיו אני רוכב על האופניים, שזה כשלעצמו משהו משמח, כי אחי מעולם לא הסכים שארכב עליהם, "כי אני קטן", וזוהי שמחה מהולה ביגון על שאני גורר באין אונים נידון בעל כנף אל מותו הבלתי נמנע. תרנגול מפואר, שהוא ידיד ששמו "מונטיפיורי", ושצווארו מזדקר בצורה משונה ומעוקמת.

בשביל פעם יוצאת דופן, שאני על אופני אחי, אני רוכב לאט מתמיד. אולי למשוך ולעכב את רוע הגזירה. הסל פתוח, ואני לומד מן הישיבה הכנועה של "מונטיפיורי" איזו השלמה, איזו הכנעה עם הגורל. לכן אני דוחף את הסל ממני והלאה, כדי להתרחק ממנו, וכך להיות רחוק מהמעשה הנורא שעוד מעט יתחולל אצל השוחט פרנקל.

באחת הפעמים שדחפתי את הסל ממני הלאה והכי רחוק שאפשר, נכנס הסל עם "כפרתנו" אל בין הגלגל והמזלג, מה שעצר את האופניים באחת, והעיף אותי מהם אל כביש האספלט. עכשיו אני שרוע על הכביש כשהאופניים לצדי ומונטיפיורי מושחל ותקוע בין הגלגל למזלג.

השקט שבין הסילקים

תמיד בסופן של קטסטרופות גדולות, יש מין דממה בלתי מוסברת. מעין שקט נורא שלוחץ באוזניים, וזה בדיוק מה שקרה כאן עכשיו. מין ריק קולי, כשמהצד של מונטיפיורי אף לא ציוץ, ואני שרוע על הכביש, חצי רדום מהחבטה אותה ספג כנראה הראש. כשהתעוררתי מהתרדמת בת הרגע קמתי לאט, ניסיתי להיזכר לאן פני מועדות. משנזכרתי הרמתי את האופניים והתחלתי משחרר את הסל שנתקע בסילקים, שזה מה שקוראים בירושלים לברזלים הדקים, התומכים את הגלגל למלוא עיגולו.

זה נראה לכם סתם תרנגול?(צילום: זיו ריינשטיין)

מונטיפיורי היה שקט מתמיד ולא השמיע קול. זה הרגיע אותי כי הבנתי מכך וגם קיוויתי בכל לב שלתרנגול שלום, ושהוא לא נפצע חלילה באף אבר מאבריו, ושהוא יגיע בריא ושלם וללא פגע אל השחיטה.

אצל פרנקל היתה כרגיל המולת ימים נוראים. התור אליו ארוך, ומתוך הסלים הרבים שמסביב נשמעת המולה גדולה של העופות, שכולם הובאו לכאן לאותה מטרה. כל הסלים מקפצים ומלאי תעצומות, כל סל מעודד את רעהו להשתולל יותר.

האוויר מלא נוצות, כמו היה להם לשלג אחרון, ורק הסל שלי שותק ונאלם, כאילו היה באמצע תפילת שמונה עשרה, שקט מפחיד, כמעט מצמרר, ואין לי אומץ להציץ פנימה. נזכרתי אומנם במה שקרה בדרך לכאן, ומהר מאוד גירשתי את המחשבה, כאילו היתה זבוב טורדני, וככל שהשקט מן הסל מרשים יותר ועקבי, וככל שאני מתקרב אל פרנקל השוחט, הזבוב המעצבן חוזר להטריד, יותר נכון להדאיג.

ואני כבר מגיע לפרנקל עד כדי לראות מקרוב קרוב את טקס ההמתה המבעית, ואת הדם הזורם בתעלה מיוחדת לה נועד. פרנקל (שבשאר הימים הוא איש טוב ונעים סבר) מושך מן הסל בגסות את קורבנותיו, בלי טיפת רחמים, בידו האחת מאכלת, בשנייה מכופף את ראשו של העוף לאחור ומהדק אותו בין האגודל לאצבע, מקרב את המאכלת. מה הלאה מזה? בחיי שמעולם לא ראיתי. תמיד רק שיערתי, כי הייתי עוצם את עיניי לזוועה המתחוללת למולי. רגע אחרי זה העוף כבר בסל, בדרכו אל המרק.

הוא לא מת!

עכשיו אני אצל פרנקל ממש, בראשו של תור היגון הזה, והוא שולף את "מונטיפיורי" מן הסל בחוזקה כאילו היה סתם עוף, ולא חברי הטוב מהלול, ומעניין שלהבדיל מאחרים שהשתוללו בידיו של פרנקל, מונטיפיורי התנהג באצילות יתר, והיה נראה בשל כך, מעולף, כשראשו שמוט כבר לאחור, כאילו אמר "הנני מוכן ומזומן". ואז פרנקל שואל אותי לפני כל התור: אתה לא מתבייש להביא לי עוף מת?

"הוא לא מת!", אני מתעקש, "מונטיפיורי חי! חי וקיים!", והדמעות שוטפות את עיניי. "כל הדרך דיברנו", אני אומר לצחוקו של התור האכזר שאחריי. בעודי מדבר לקח פרנקל נייר עיתון שהיה בידו, עטף בו את מונטיפיורי במבט סולד, כדי לא לטמא את ידיו ואת העופות האחרים, שם אותו בחזרה בסל ואמר "לך הביתה ותביא אחר!".

כן. בכיתי הרבה בדרך הביתה. מה זאת אומרת תביא אחר? מונטיפיורי יש רק אחד! חוץ מזה שכבר ראיתי בדמיוני את כעסו הנורא של הבית, שהיה בית עני, וחסרונו של העוף בכיפור יהיה ניכר בו עד מאוד. בבית חיכו כבר סבתי ואמי לעוף, כדי להתחיל למרוט את נוצותיו, ומיד כשנכנסתי אמרתי "אל תשאלו מה קרה".

ממש אותו משפט השמור למבחנים עם הציון "נכשל".

לא הצטערתי שזה היה סופו של חברי מן הלול. דווקא התאים לי, שמת מות גיבורים ולא נשחט, סתם, כדי להיות עוף של מרק.

התוכנית "גאון ברדיו" משודרת מדי שישי בין 13:00 ל-15:00 ברשת ב'

האתר של יהורם גאון  

מפיקת המאמר: טל וינגרטן