בשם הדתיים, תודה על סיקור פרשת קצב
רוב דוברי הציבור הדתי שמרו על זכות השתיקה אל מול פרשת קצב. בעיקר נלחמו התקשורת החילונית, מערכת המשפט החילונית וכן ארגוני הנשים - שלושה מוסדות שציבור חובשי הכיפה רואה כמוקדי כוח חילוניים. מגיעה להם תודה
לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון של מדינת ישראל בפרשת הנשיא לשעבר משה קצב, הגיע זמנו של הציבור הדתי לעשות חשבון נפש על מקומו בסוגיה הקשה והממושכת הזאת.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- משלמה עד שלמה - קרליבך, הדור הבא
- המירוץ ללגיטימיות: התבוללות בפריים-טיים
- המשבר הסתיים: צהר חוזרים לחתן
חשבון הנפש הזה מחייב, לעניות דעתי, את הציבור הדתי קודם כל לומר תודה לתקשורת החילונית על שעשתה את המלאכה שהוא היה צריך לעשות במלחמה על מה שקורא ספר הזוהר הקדוש - "שמירת הברית". הרי כל העולם עומד על שמירת הברית שבין איש לאשתו (איפה נמצאת השכינה בעולם הזה? בין איש לאשתו). ערכי שמירת הברית ונאמנות במשפחה, הם היסוד של הבית היהודי הלאומי, והנאמנות היא היסוד של האמונה. ערך הקנאות מופיע במקורות ישראל בעיקר לגבי השמירה של הברית בין גבר לאשה. הקנאות היא עניין קשה מאוד ורב סכנות, אבל יש לו צידוק כאשר הוא בא להגן על הברית בין איש לאשתו.
לכן, היינו יכולים לצפות שבפרשה הקשה והממושכת, שבאה עתה לידי סיומה, יהיה הציבור הדתי הקנאי הגדול במלחמה בעד שמירת הברית. ואמנם היו קולות דתיים ברורים שלחמו את המלחמה הזאת, היו רבנים - נזכיר לשבח את הרב יובל שרלו ואת מורי ורבותי הרב ליכטנשטיין והרב יעקב אריאל - שהשמיעו קולות ברורים בעד שמירת הברית בפרשה זו. אבל היו גם רבנים שראו כמצווה להתייצב לימינו של הנשיא לשעבר. והעיקר - רוב דובריו של הציבור הדתי שמרו על זכות השתיקה במשך כל השנים הארוכות של הדיון הציבורי בפרשה, כאילו אין הדבר נוגע לערך המרכזי של דת ישראל.
צדק תרדוף
מי שלחם את מלחמת שמירת הברית הייתה בעיקר התקשורת החילונית, מערכת המשפט החילונית וכן ארגוני הנשים, שלושה מוסדות שבדרך כלל נחשבים לשמאלנים ושהציבור הדתי רואה אותם כמוקדי הכח האנטי-דתיים ביותר בחברה הישראלית.
בתור מי שגדל בישיבתו של הרב קוק, איני יכול שלא לזכור את תפיסתו של הראי"ה קוק זיע"א בעניין ערכו של הציבור החילוני. הרב הביע בפירוש את הבנתו שבדורות האחרונים דווקא הציבור הלא דתי - ובהרבה מקרים הציבור האנטי דתי - הוא שהוליך את הערכים הדתיים המרכזיים בתוך המציאות. דווקא הציבור החילוני הוא שנתן תחיה לערך של הלאומיות, הוא שהעביר אותנו מתודעה של קהילות יהודיות מפוזרות לתודעה של עם אחד שרוצה לחדש את אחדותו.
הציבור החילוני הוא שהוליך את עם ישראל אל ארצו, דווקא הוא מימש את הערך המרכזי הנמצא בתורה שבכתב, בתורה שבעל פה ובתפילות – ערך ארץ ישראל. והנה את אותו סוד רואה אני גם בפרשה הקשה שלנו. מי שלחם למחות דמעה מעיני הנשים שנאנסו, מי שלחם למחות את החרפה שאין גדולה ממנה היו בעיקר מוקדי הכוח הלא דתיים.
היה עוול תקשורתי, אך זה לא העיקר
כואב אני את הרגשתי שמלחמתה של התקשורת לא הייתה נקייה. הרגשתי היא שבמידה רבה מאוד המניעים שלה היו שיקולי רייטינג, ואפילו מציצנות לשמה. במקרים רבים מידי נעשה לנשיא לשעבר עוול קשה של משפט שדה ואפילו לינץ' תקשורתי. בוודאי בכך נפתח פתח לדתיים מסוימים לומר "תראו מה
קורה כאשר הציבור החילוני לוחם את מלחמתו".
אבל מתוך תחושתי שהמלחמה היא מלחמת הערך היהודי העמוק ביותר – רוצה אני להכריע במה שנראה לי עיקר העניין. ועיקר העניין הוא שהמלחמה שנעשתה באומץ ובלי משוא פנים כלפי בעל השררה הגבוה ביותר - הייתה מלחמת קודש. לכן רוצה אני להודות לתקשורת החילונית, למערכת המשפט ולארגוני הנשים שלקחו על עצמם את המלחמה על מה שאפשר לנסח בלשון התורה: "והיה מחניך קדוש".
שוב, כמי ששייך לציבור הדתי רואה אני בפרשה זו עוד הוכחה שהציבור שלי אינו יכול לוותר על הברית שלו עם הציבור החילוני. דווקא שיתוף הפעולה בין שני הציבורים הוא שיביא אותנו לייסד חברה טובה ומתוקנת יותר.