תוכניות צנע: האם אירופה וישראל באמת שונות?

קוראי העיתונות הכלכלית נתקלים לאחרונה במונח שמצלצל לנו מוכר עד מאוד. ממשלות באירופה מקדמות בימים אלה תוכניות כלכליות להתמודדות עם המשבר הכלכלי, שמכונות Austerity, או, בעברית, "תוכנית הצנע".  

האמת היא שאין קשר בין תוכניות הצנע העכשוויות ל"צנע" המיתולוגי שהופעל בישראל בשנות ה-50', שכלל קיצוב במוצרים ובמזון. אבל באופן מפתיע, יש לתוכניות הצנע החדשות - וגם לתוכנית המסים האמריקנית - נקודות דמיון דווקא לתוכניות ישראליות אחרת: התוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו משנת 2003 והמלצות ועדת טרכטנברג לתיקון חברתי.

העולם שוקע בחובות

תוכניות הצנע באירופה נוצרו בגלל משבר החובות - זינוק אדיר בחוב של ממשלות בעולם מאז 2008. מנתוני הממשל האמריקני עולה שהחוב הפדרלי עמד ב-2008 על כ-5 טריליון דולר, כ-36% מהתוצר האמריקני, והגיע מאז לכ-14.9 טריליון דולר, כ-99.5% מהתוצר של המעצמה.

מנתוני האיחוד האירופי עולה שהחוב של איטליה גדל מ-96% מהתוצר האיטלקי ב-2008 ל-118% מהתוצר, כ-1.9 טריליון אירו; החוב הבריטי עלה מ-44% ב-2008 ל-86% ב-2010; החוב של פורטוגל עלה מ-68% ל-93% השנה ושל יוון, שעמד כבר ב-2008 על 106% מהתוצר, הגיע ל-145%; החוב היפני זינק מ-96% לכ-215%.

החובות נוצרו בשל המשבר הפיננסי הגלובלי. הממשלות הוציאו כמויות דמיוניות של כסף על "תוכניות חילוץ" - סיוע לבנקים ולחברות שהסתבכו בהשקעות כושלות וסיכנו את הלקוחות. ממשלות גדולות הגדילו את הוצאותיהן עוד יותר וגייסו מיליוני עובדי מדינה חדשים לפרוייקטים של בנייה וחינוך כדי להאיץ את הכלכלה, וכך הפסיקו את המיתון העולמי.

יש אנליסטים ופוליטיקאים שטוענים שהחובות נוצרו בגלל מדיניות הרווחה האירופית. זוהי טענה שלא מתאימה לעובדות: מדינות רווחה מטופחות כמו שבדיה, נורבגיה, שווייץ ואוסטרליה נשארו עם רמת חוב נמוכה של 10% עד 30% מהתוצר. עם זאת, יוון ואיטליה הגיעו למצב רע במיוחד בשל חובות שצברו עוד לפני המשבר מגביית מסים נמוכה ומגזר ציבורי מנופח.

משבר החובות מסכן את גוש האירו. המטבע המשותף גורם לחוב במדינה אחת לפגוע ביציבות של מדינה אחרת. "היפנים והאמריקנים פחות מודאגים כי חובותיהם במטבע שלהם", מסביר האנליסט יאיר דרור מבית ההשקעות פסגות, "במקרה הגרוע, הם יבצעו פיחות וידפיסו כסף, וישלמו על כך באינפלציה. לממשלות אירופיות אין אופציה כזאת. הן יכולות רק למחוק חובות אלה לאלה או להקטין אותם על חשבון האזרחים".

מרקל דורשת, אירופה מקצצת 

את תוכניות הצנע מובילה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. החוב הגרמני עמד ב-2008 על כ-40% מהתוצר. גרמניה לא נפגעה קשה מהמשבר. הממשלה חילצה חברות גרמניות שקרסו בחסכנות אופיינית, תוך הפחתת שכר למנהלים ולבכירים. החוב הגרמני הגיע ב-2010 ל-45% מהתוצר, והשנה הוא זינק לכ-81%: ממשלת גרמניה נאלצה למחוק חובות אדירים לממשלות אירופיות אחרות כדי לא לקרוס יחד אתן. צרפת השקיעה גם היא הון עתק במחיקת חוב לאחרים, והחוב הצרפתי גדל מ-45% ל-82% מהתוצר.

מרקל העבירה בקיץ 2010 תוכנית צנע בגרמניה שנכנסה לתוקף בינואר השנה. במקביל, דרשה גם ממדינות אחרות להצטמצם, כתנאי לסיוע נוסף. ממשלות אירלנד, פורטוגל ויוון העבירו תוכניות צנע בסוף 2010. אירלנד קיבלה מהאיחוד האירופי "דמי צנע" - סיוע ומחיקת חובות ב-100 מיליארד אירו, פורטוגל קיבלה 78 מיליארד אירו ויוון - 110 מיליארד. ספרד עברה גם היא לצנע, למרות שצברה חוב של 61% מהתוצר בלבד.

הפגנות נגד הצנע בספרד(צילום: AP)

גם בריטניה, שאינה בגוש האירו אך קשורה אליו וחברה באיחוד, ביצעה צנע. ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, ונשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, הכינו תוכנית צנע שעד כה לא הצליחו להעביר בפרלמנט, אך סרקוזי ומחליפו של ברלוסקוני, מריו מונטי, צפויים להעביר אותה בשבועות הקרובים. יוון ביקשה סיוע נוסף ונדרשה לתוכנית צנע נוספת, שתעמוד להצבעה בקרוב, אולי במישאל עם.

תוכניות הצנע של 2010 התבססו על קיצוצי ענק בתקציב. גרמניה הפחיתה את קצבאות הילדים ודמי האבטלה והוציאה 10,000 עובדי מדינה לפרישה. אירלנד  העלתה מסים, הורידה את שכר המינימום מ-8.6 ל-7.6 אירו לשעה, פיטרה 25 אלף עובדי מדינה והורידה שכר לעובדי מדינה חדשים ב-10%.

פורטוגל ביטלה את "משכורת 13" לעובדים במגזר הציבורי והפרטי וקיצצה להם בשעות הנוספות ובחופשות. ספרד קיצצה בקצבאות הילדים, פיטרה 13 אלף עובדי מדינה חדשים והקפיאה את השכר והפנסיות. בריטניה הוציאה לפרישה חצי מיליון עובדי מדינה ושוטרים, שילשה את שכר הלימוד, קיצצה בתוכניות רווחה והעלתה מסים על שלושה מוצרים אהובים במיוחד: דלק, אלכוהול וסיגריות.

תוכניות הצנע הצרפתיות, האיטלקיות והיווניות כוללות צעדים דומים, וכן הפרטת חברות ממשלתיות, העלאת מע"מ והעלאה הדרגתית של גיל הפרישה בצרפת מ-57 ל-62 ולגברים באיטליה מ-60 ל-65.

התוכניות הללו מזכירות במידה רבה את ה"תוכנית להבראת כלכלת ישראל" שנתניהו הוביל ב-2003 בהיותו שר האוצר, שחילצה את ישראל, לטענתו, מהמשבר הכלכלי של האינתיפאדה. בנוסף לקיצוצים, נתניהו העלה את המסים העקיפים - כמו הדלק והמים - כבר ב-2009. ישראל שמרה מאז על משמעת תקציבית הדוקה והייתה המדינה היחידה שהחוב שלה - כ75% מהתוצר - נשאר זהה ביחס לתוצר מאז 2008.

אבל כשנתניהו אומר: "אנחנו כבר ביצענו צעדים דומים", הוא מתעלם מהבדל קטן: מדינות אירופה ימשיכו להעניק לתושביהן גם אחרי הצנע תחבורה ציבורית, דיור מסובסד, חינוך מהפעוטון ועד האוניברסיטה ופנסיות בהיקף שישראלים יכולים רק לחלום עליו. יש לציין גם שרוב ממשלות אירופה מעבירות את תוכניות הצנע באמצעים חוקיים, ואילו ממשלת ישראל קיימה משמעת תקציבית באמצעות עבירה על חוקים חברתיים שחוקקה הכנסת.

המיליארדר שרוצה להגדיל את המס שלו

כך או כך, תוכניות הצנע עוררו זעם בציבור האירופי. מיליונים יצאו להפגין, עובדים השביתו מדינות שלמות, ורבבות צעירים הקימו מאהלי מחאה. המחאות בבריטניה, איטליה ויוון גלשו לאלימות, ומפגינים נהרגו. מתנגדי הצנע טוענים שהם נדרשים לשלם על פשעים ומחדלים של בנקאים ומנהלים. הצנע, לטענתם, לא יעבוד, כיוון שהוא יפגע בצמיחה ובמקורות להחזר החוב.

תוכנית הצנע הבריטית הצליחה, והקטינה את החוב בכ-20%. יוון צמצמה את חובה ב-2% בלבד ואילו בספרד, פורטוגל ואירלנד החוב המשיך לגדול, הצמיחה ירדה והאבטלה החמירה. "הצנע נכשל", כתב הכלכלן האמריקני המפורסם פול קרוגמן ב"ניו יורק טיימס", "אף מדינה שאיבדה את חסדי השווקים הפיננסים לא הצליחה לזכות בהם מחדש. אירלנד הייתה ילדה טובה וביצעה צנע קשה, אבל התשואה על איגרות החוב האיריות עדיין גבוהה מזו משל איטליה".

במקום צנע, דורשים המפגינים שהממשלות יעמידו בנקאים שכשלו לדין וימחקו לעצמן חובות באופן חד-צדדי, כפי שעשתה, במידה מסויימת, ממשלת איסלנד, וכן יקצצו בתקציבי הביטחון ויעלו את נטל המס על העשירים.

לדרישה האחרונה יש תמיכה דווקא מאחד האנשים העשירים בעולם. המיליארדר האמריקני וורן באפט (בעלי ישקר הישראלית) מתלונן שהוא "משלם מעט מדי מסים", כיוון שהחוק האמריקני מאפשר למיליארדרים לשלם רק 15% מס הכנסה באמצעות תכנון מס, בזמן שמעמד הביניים משלם 35%. באפט דורש מדרגת מס נפרדת של 36% למיליונרים.

סרקוזי, אובמה, מונטי וטרכטנברג נגד העשירים

הדרישה להטלת "מס באפט" הועלתה בהפגנות תנועת "לכבוש את וול סטריט" והפכה לבון טון בשמאל האמריקני. הנשיא אובמה אימץ אותה ויזם תוכנית למיסוי עשירים בהיקף של טריליון וחצי דולר. אבל המפלגה הרפובליקנית, השולטת בבתי הנבחרים האמריקנים, מתנגדת למס בחריפות.

אחרי מאבק, הגיעו אובמה והרפובליקנים לפשרה שכללה את מס באפט ומסים על חברות הדלק, במקביל לקיצוץ 600 מיליארד דולר מתוכנית ביטוח הבריאות ומתכניות פיתוח סביבתיות, קיצוץ בתקציב הביטחון עקב הנסיגה מעיראק ומאפגניסטן והפחתה חד-צדדית של 400 מיליון דולר בריבית על החוב. לצד הקיצוצים, הוגדלו תקציב החינוך והתחבורה. בסך הכל, יוקטן החוב האמריקני במיליארד וחצי דולר.

היוזמות של באפט ואובמה התקבלו באהדה מעבר לאוקיינוס. קבוצת מליארדרים צרפתים העלתה דרישה דומה וצעירים עשירים הפגינו עם שלטי "tax me". הממשלות האירופיות הבינו שמיסוי עשירים וקיצוץ בביטחון הם גם מקור הכנסה וגם אמצעי פוליטי להעביר את תוכניות הצנע.

מרקל הוסיפה לצנע הגרמני מסים על העברות הון בינלאומיות, על טיסות ועל תחנות הכוח הגרעיניות וקיצוצים בביטחון שיביאו לפרישת 40 אלף חיילים. תוכניות הצנע החדשות שאמורות לעבור באיטליה, יוון וצרפת מבוססות על תמהיל שווה של פיטורים וקיצוצים עם הפרטה והעלאת מסים לעשירים.

התוכנית האיטלקית המשודרגת כוללת גם "מס עשירים" של 3% על הכנסות שמעל 300 אלף אירו בשנה, העלאת מס רווחי הון, מיסוי חברות הדלק, החמרה בענישה למעלימי מס וקיצוצים בביטחון. סרקוזי מציע מס עשירים של 3%, העלאה של 5% במס החברות, וקיצוץ בביטחון.

התוכנית היוונית החדשה כוללת "מס עשירים" של 1%-5%, העלאת מסי הקניה והרכוש למכוניות חדשות, בריכות שחיה ויאכטות והוזלת התרופות על חשבון חברות התרופות. ראש הממשלה היווני המתפטר, ג'ורג' פפנדראו, רצה להטיל מס של 90% על הבנקים, אך ההצעה נדחתה בלחץ המגזר הפיננסי.

הפגנות נגד הצנע באיטליה(צילום: AFP)

לכאורה, ישראל צועדת במסלול הפוך מאירופה: אצלם מקצצים, ואילו אצלנו, המפגינים דורשים לתקן עוולות החברתיים ולהעביר עשרות מיליארדי שקלים לדיור ולחינוך, והממשלה נענתה לחלק מהדרישות במסגרת המלצות טרכטנברג. אבל תוכנית טרכטנברג כוללת גם עצירה של הורדת מס ההכנסה, העלאת מס החברות ומס רווחי הון, "מס עשירים" וקיצוץ של כשלושה מיליארד שקלים בביטחון.

העלאות המסים באירופה הן צעד משלים לקיצוצים, ואילו נתניהו עושה זאת כצעד מונע, כדי שהתוספות החברתיות לא ירוקנו את הקופה.

זאת, בהנחה שמצב המשק הישראלי ימשיך להיות סביר. אם האזהרות ממשבר כלכלי יתממשו, המלצות טרכטנברג עלולות להפוך לתוכנית צנע מקומית. שר האוצר, יובל שטייניץ, כבר הזהיר ש"ייתכן שלא נוכל ליישם כעת חלק מההמלצות". הוא התכוון להטבות החברתיות ולא לקיצוץ בביטחון ולהעלאת המסים. גם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, אמר השבוע ש"יישום רפורמות טרכטנברג יתחשב במצב המשק". פישר אמר ש"אסור להעלות את שיעור המס", ובאותה נשימה, הוא הזהיר ש"נצטרך להעלות מסים". המשמעות: הישראלי הממוצע לא ישלם יותר מס, העשירים כן.

החוב הסטטי של ממשלת ישראל אינו נמוך. ביחס לתוצר, הוא במקום ה-9 בגודלו מ-32 המדינות החברות בארגון המדינות המפותחות (OECD). זאת הסיבה שכלכלני בנק ישראל ופקידי האוצר מתנגדים להגדלת התקציב, ומצד שני, הם קוראים כבר שנים לנתניהו להפסיק בהורדת המסים, שגם יוצרת מחנק תקציבי וגם עלולה להגדיל את החוב.

נראה כי הציבור הישראלי מודע למגבלות הללו. האגף הקיצוני במחאת האוהלים זועק "להגדיל את התקציב", אבל לא מעט מפגינים מסתייגים מקריאות כאלה. רשימות הדרישות שארגוני המחאה הגישו לממשלה אינם קוראות לה לפרוץ את התקציב, אלא רק לנצל 20 מיליארד שקל שנותרו במפתיע בקופת המדינה בסוף 2010 והופנו להפחתת חובות.

הדרישה ל"מסי עשירים", לעומת זאת, נשמעה בהפגנות שוב ושוב והופיעה בכל רשימות הדרישות. אין פלא שטרכטנברג מתעקש לשמור על התקציב אבל מוכן לקחת כסף מצה"ל ומהמאיונים העליונים: הוא מבין שזוהי הדרך היחידה לממן חוקים חברתיים.

הפגנות נגד הצנע באנגליה(צילום: AFP)

בסופו של יום, נתניהו ופישר, אובמה ומנהיגי אירופה נמצאים באותה סירה, בין הפטיש לסדן: המשבר הכלכלי הענק והחובות מחייבים אותם להדק חגורות, אבל הציבור אינו מוכן לשלם את המחיר על ההרפתקאות הפיננסיות של בעלי ההון. ראוי לציין שרוב המיליארדרים והמנהלים הבכירים, ומנגנוני היח"צ המשומנים שלהם, לא יצאו בפומבי נגד הדרישה למסות אותם. אולי גם הם החלו להתפכח משיכרון הבצע - והבינו שהעולם דורש מהם לשלם את החשבון.