לא תצליחו להעלים נשים מהמרחב הציבורי

זה החורף שבא אחרי קיץ 2011. הקיץ שהוציא רבבות אל הרחובות בדרישה לצדק חברתי. פקחנו עיניים. למדנו מהי אחריות. זעקנו שלכולנו מגיע לחיות בכבוד. למדנו שיש ביכולתנו לשנות. למדנו שאנחנו לא לבד.

זה התחיל בקומץ נשים ואנשים, אמיצות ואמיצים שיצאו לרחובות והעזו לומר באופן גלוי: רע לי, וזה לא באשמתי. אנחנו לא נתבייש. לאט לאט התברר שיש עוד המון א/נשים ששותפות ושותפים לתחושה זו. זה מאוד מזכיר את קבוצות הנשים להעלאת מודעות שקמו לראשונה לפני עשרות שנים. ישבו נשים בחדר והחלו לשתף בחוויות, שעד אז שמרו לעצמן. הן דיברו בין היתר על אלימות שמופנית או הופנתה כלפיהן: אלימות פיזית, מינית ונפשית.

עוד בערוץ הדעות :

הרהורים מאפריקה על מצב הרפואה הציבורית / ד"ר רתם סיון-הופמן

כך חיסלו דפני וחבריה את שוק התקשורת / זיו תדהר

במהרה התברר שכל אשה שיושבת בחדר יכולה לספר על חוויות כאלה. לראשונה נפרצה חומת השתיקה והחלה להתפוגג הבושה. לראשונה החלה להתחדד ההבנה שאם זה קורה לכולנו, לא ייתכן שכולנו אשמות ושכולנו הבאנו את זה על עצמנו כפי שהטיחו בפנינו. התחלנו להבין שמשהו בסביבה שלנו, בחברה ובתרבות, מאפשר לזה לקרות.

בימים אלה סוערות הרוחות לנוכח תופעה שממדיה נחשפו בפנינו לאחרונה ביתר שאת: הדרת נשים מהמרחב הציבורי. בייחוד בירושלים, אך לא שם בלבד, מורידים תמונות נשים מפרסומות ברחבי העיר. נשים, 51% מהאוכלוסייה, נמחקות באופן מכוון, כאילו שאנחנו לא חלק אינטגרלי מהקהילה. דחיקה בוטה כל כך של נשים מסמלת את ההתעלמות מתרומתן לחברה, מהצרכים שלהן, ממאווייהן ומחוויית החיים שלהן. אם נסכים לזה, הרי שיש בכך לומר - אנחנו מסכימות להיות שקופות. התנגדות, יש בה כדי לומר - תראו אותנו ואל תשכחו.

עשרות נשים נרצחות מדי שנה בישראל. אלימות פיזית היא מציאות רווחת, גם אם לא נעשית באופן גלוי כבעבר. כל אשה רביעית נאנסת, כל אשה שלישית עוברת תקיפה מינית, כולנו יודעות הטרדה מינית מהי. פעמים רבות האלימות באה לידי ביטוי באופן סמוי, מותירה אותנו בתחושה קשה של חוסר אונים, ללא יכולת להגיב. אנחנו זוכות ליחס מבזה ומשפיל, אם לא בבית אז ברחוב או דרך אמצעי התקשורת. לועגים לנו, מצמצמים את כל מהותנו לכדי המיניות שלנו, מדמים אותנו לחפצים שניתן לעשות בהם כל, מייחסים לנו סטריאוטיפים נלעגים. זה לא קורה למישהי אחרת. זה קורה לכולנו. הכל מתרחש בתוך מעגל הרסני שמזין ומצדיק עצמו ומחזק את התפישה שאנחנו היסטריות ונוטות להגזים ושלרוב האשמה והאחריות היא שלנו.

שנים רבות חלפו מאז התכנסו לראשונה אותן קבוצות נשים שדיברו על "זה". התנועה הפמיניסטית התרחבה ורשמה לזכותה הישגים רבים. מסריה הוטמעו כך שלעיתים כבר נתפשים כמובנים מאליהם. בחודש הבא יישלח משה קצב, מי שהיה האזרח מספר 1 לכלא, לאחר שהורשע בשורה של עבירות מין שביצע בכפופת לו. השינוי קורה.

זה נוגע לכולנו 

הדרך עוד ארוכה והסכנה הגדולה מכל היא שנשים, רוב הזוכה ליחס של מיעוט, לא פעם מנוכרות אחת לשנייה ורוצות להיבדל מ"הנשים ההן". הסכנה היא שנחטא בזלזול ובהתעלמות מהביטויים השונים של אלימות שמופנים כלפי נשים. חשוב שלא נקפא על השמרים. אם זה פוסח עלינו, הרי שזה נוגע בחברות שלנו, באחיות שלנו, באמהות שלנו ובבנות ובבנים שלנו.

מדובר באחריות שלנו על עיצוב פני החברה שבה אנחנו חיות, לא פחות מאותן דרישות לחיים בכבוד שהוציאו אותנו לרחובות בקיץ האחרון. לדבר ב"אנחנו" זה הצעד הראשון בשינוי. יש לנו, נשים וגברים, את היכולת להפוך את תנועת הגלגל ולהפסיק להאשים את מי שנפגעת ונפגע.

"אלימות נגד נשים, זה נוגע בכולנו". זו כותרת האירוע שיתקיים ביום שלישי הקרוב בירושלים. בפעם הראשונה מזה שנים רבות יצוין יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים בצעדה ובעצרת דווקא בירושלים. מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים יזם את כינונה של הקואליציה הכוללת ארגונים שונים שפועלים בירושלים, בהם ארגון קולך, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, קול האשה, מבוי סתום, נעמ"ת, עיריית ירושלים, יד שרה, השדולה למאבק בעוני, אמונה, מרכז תמר והמרכז הרפורמי לדת ומדינה.

בצעדה שתצא ממערב העיר ומזרחה, נדרוש אנו, נשים וגברים, שישמעו אותנו ושיראו אותנו. אנחנו, כלומר אני, את ואתה, לוקחות ולוקחים אחריות משותפת על עיצוב פני החברה שלנו, כי זה נוגע בכולנו.

רוני בן-כנען מארגון קול האשה - מרכז נשים פמיניסטי רב-תרבותי בירושלים.  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il