שתף קטע נבחר
 

פרשת ויצא הציבור הדתי מהבועה

"כשם שיש מצווה לדבר, יש גם מצווה לשתוק. לא על כל דבר צריך לקפוץ ולפסוק הלכה, ולא על כל שאלה במסרון צריך להגיב. אנחנו מרבים לדבר על אהבה, אך בפועל מייצרים שנאה. זה הזמן לגלות אחריות"

העצבים חשופים. כל אחד מבקש מהשני לצאת. הנשים מבקשות: צאו לנו מהרחם; הרבנים פוסקים: צאו החוצה כשנשים שרות; החרדים זועקים: צאו לנו מהשכונה; החילונים קוראים: צאו לנו מהחיים. ועוד לא דיברנו על אשכנזים וספרדים, מתנחלים ושמאלנים, טייקונים ופעילים חברתיים.

 

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

 

גם במחוזות ההלכתיים נרשמת עצבנות גבוהה עד גבה גלית. כל ציוץ זניח זוכה לתגובה מתלהמת. כל מחשבה קצת שונה נחשבת לכפירה, כל רצון לחדש הופך לרפורמה, וכל בקשה למורכבות מתויגת כעבודה זרה.

 

תרגיעו!

מרבנים ועד תלמידים, מבכירים ועד זוטרים, ממתלהבים ועד שוקטים - תרגיעו! כשם שיש מצווה לדבר, יש לפעמים גם

מצווה לשתוק. לא על כל דבר צריך לקפוץ ולפסוק הלכה, ובכך להפוך אוטומטית את מי שלא מקבל אותה לכופר וחוטא. לא על כל נושא צריך להגיב בחריפות, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כאילו שלא יכולה להיות אמת נוספת. לא על כל שאלה במסרון צריך להגיב, ולא כל מסרון הוא פסק הלכה מחייב שהעובר עליו מסתכן ב"כרת". לא כל עניין מחייב תיוג ל"קידוש ה'" או "חילול ה'", ולא כל עניין הוא אוטומטית "ייהרג ובל יעבור", ממש כשם שלא כל דבר הבל זה תרבות, ולא כל מודרנה היא נאורות.

 

העצבנות הדתית, בתוך כלל העצבנות הישראלית - היא הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו. כאילו לא די לנו עם כל מי שמנסים להוציא אותנו החוצה – מחוץ לבית, נכנסנו כולנו למצב הרחקה של כל מי שאיננו מיישר קו אוטומטית עם השקפותינו.

 

הציבור הישראלי מרבה להג על סבלנות, אך בפועל לא מסוגל לסבול את האחר. אנחנו מרבים לדבר על אהבה, אך בפועל מייצרים שנאה. די לראות את סגנון התגובות בטוקבקים השונים כדי להבין כמה רוע, קטנוניות ושנאה מבעבעים מתחת לפני השטח ובתוך המקלדת.

 

עת לפסוק ועת להפסיק

אולי זה הזמן הנכון לאיזו הפוגה, פסק זמן, הפסקת אש, משהו. הרבנים לא חייבים להגיב מיידית ולפסוק נחרצות

ובכל מחיר, בכל נושא שעולה על סדר היום. אנשי התקשורת לא חייבים לנפח כל אירוע שולי כדי להרוויח עוד רייטינג. השופטים לא חייבים להתערב בכל מינוי ובכל סוגיה, והשמאלנים לא חייבים להתערב בכל קרוואן חדש בשטחים, כמו שהימנים לא חייבים להתערב ברפרטואר של תיאטרון הבימה.

 

בעולם המודרני שבו הסיסמה "חייה ותן לחיות" היא המוטו, האדם מבקש את מקומו, את החופש שלו ואת האחריות על חייו. הוא מבקש שנצא לו מהחיים. אפשר לדון אם זו סיסמה ערכית ומוסרית, אך מה שבטוח, זה תנאי החיים הבסיסי לו שואפים רוב בני האדם, ואת זה צריך לכבד. לא על חשבון הערבות ההדדית - אלא בצדה. לא על חשבון הנכונות להכיל את השונה - אלא במקביל.

 

השאלה היא לא אם יש לנו כוח, אלא איזה שימוש ראוי ונכון לעשות בו. מתי לפסוק הלכה - ומתי להשאיר דברים לשכל הבריא, ולמוסר טבעי ואנושי.

 

במקום הקצנה - פשרות

אני חש שהפתיל הישראלי הקצר מתקצר עוד ועוד. למרות שמדגדג בקצה האצבעות לתקוף, להתלהם ולהוכיח - חייבים מעצבי דעת והמנהיגות לגלות כפל-כפליים של אחריות חברתית, רוחנית וחינוכית. לא לחפש כל הזמן

את מי להוציא בחוץ, אלא ההיפך: את מי להכניס פנימה. במקום הקצנה – לחפש פשרות, ובמקום החמרות - הקלות. החוכמה כמו תמיד, היא לא רק להיות צודק, אלא גם להיות חכם.

 

זוהי משימה מחייבת שאין ממנה פטור. במלחמה הזו אין טובים ורעים, ויש בה רק מנצחים לטווח קצר, ומפסידים לטווח רחוק, המגלים כי הרווח בא כולו בהפסד.

 

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם", אמר החכם באדם. יש זמנים של "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים ו עֵת לִקְרוֹעַ", אבל עכשיו הזמן ל"עֵת כְּנוֹס אֲבָנִים וְעֵת לִתְפּוֹר". יש בחיים זמנים בהם צריך "לִרְחֹק מֵחַבֵּק", אבל כעת הזמן של "עֵת לַחֲבוֹק". להכיל, להכניס - ולחבק.

פורסם לראשונה 01/12/2011 12:05

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ישראל ברדוגו
אבי רט
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים