לא רק בחנוכה: התרבות הישראלית זקוקה לנס
דרוש נס שיביא לנו את האוסקר, או יגרום למוזיקה הישראלית להישמע טוב. דרוש נס שיחזיר את עשיית הטלוויזיה בישראל למסלולה ואת הכבוד האבוד של הספרים. דרוש נס שיוליד לנו כוכבי רכילות אמיתיים. על הניסים ועל הנפלאות, מודל 2012
דרוש נס בקולנוע
למרות כל הצרות, יש לנו הישראלים לא מעט סיבות לגאווה בקרב הגויים. רק לאחרונה זכה פרופ' דניאל שכטמן בפרס נובל, ויש לנו עוד תשעה כאלה. גם באירוויזיון כבר ניצחנו וכך גם באליפויות אירופה בכדורסל. אפילו ייצאנו את עמרי כספי ל-NBA ואת בר רפאלי לשער של ספורטס אילוסטרייטד. אבל בתואר אחד לא הצלחנו לזכות עדיין - זוכי פרס האוסקר.
לא שלא היינו קרובים. "מאחורי הסורגים", "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"עג'מי" הגיעו לשלב הגמר כמועמדים בקטגוריית הסרט הזר, אבל נראה שתמיד חסר משהו כדי לגרוף את הפסלון המוזהב. וכך, הקולנוע הישראלי נשאר שנה אחר שנה בידיים ריקות, כמו הרגליים של שחקני נבחרת הכדורגל שלנו. רק שבניגוד ליוסי בניון וחבריו, קשה להפנות אצבע מאשימה למישהו.
אי אפשר לבוא בטענות לחברי האקדמיה האמריקאית ולהאשימם בעוינות פוליטית, שכן חלק משמעותי ביניהם יהודים חובבי ישראל. מיותר גם להתלונן יותר מדי על מחסור בתקציב או בכשרונות, שכן הקולנוע הישראלי התקדם מאוד וכולם יודעים זאת, בכל העולם. אולי פשוט יש יותר מדי סרטים טובים בכל שנה, ורק פרס אחד לחלק. עניין של הסתברות.
ובכל זאת, נסו לדמיין מה יקרה אם ננצח את ההסתברות וסרט ישראלי, "הערת שוליים" לצורך העניין יזכה באוסקר. התהודה והתהילה שעם הפסלון הם תו איכות ליוצרים, וגם לקהילת הקולנוע המקומית כולה. פתח לשגשוג והערכה עולמית, איתה עשויות לבוא גם פתיחות תרבותית ורווחה כלכלית. אבל כדי שזה יקרה צריך כנראה נס. ועד שלא נשים ידינו על הפסלון המוזהב, כנראה שנצטרך להסתפק בשמש של החנוכיה. (אמיר בוגן)
דרוש נס במוזיקה
היהורם-גאונים שבינינו יכולים לשבת ולקטר עד מחר על דלות החומר והלחנים במוזיקה המזרחית העכשווית. פעם היו שירי משוררים, היום כל הזמרים כמעט נשמעים אותו דבר, והשירים שלהם מיועדים קודם כל להפוך לרינגטונים, כך שכמה שיותר פשוט, קליט, ממוחזר ונמוך - יותר טוב. צודקים.
מנגד, יכולים להתמרמר כל מי שסולדים מהמסיקות, הקרן פלסיות והנתן גושנים חובשי כובע הגרב הצמרירי למיניהם. הם בכיינים, מזויפים ויודעים לכתוב ולשיר רק על אירועים יומיומיים לא חשובים מחייהם ("החצאית הזאת קצרה וזה מציק") ו/או על הכללות רצופות קלישאות מלודרמטיות ("כי את זה כל מה שיש ליייי"), שהאוזן תתמלא בשעווה רק כדי לא לשמוע אותן שוב. גם הם צודקים.
וכשצלילים רכים אלה נגמרים, באה הקריינית המלחששת בגלגלצ ומציגה את הלהיט הבא. זו שוב זמרת לסבית ש"לא מתביישת" לשיר על אהבת נשים, כי משום מה במחוזותינו המתקדמים ומדירי הנשים זה עדיין נחשב לפריצת דרך, או זמר שיצא מהארון אבל לא מעז לשיר על זה וממשיך לעשות מוזיקה משעממת, מאותן הסיבות בדיוק.
אחריהם יעלו ויבואו כל האמנים הישראלים: מעברי לידר הגדול, נינט וגלעד כהנא ועד הקולקטיב, איטליז ואומללה, ששרים טוב ומחוברים למה שקורה בחוץ, אבל רק באנגלית. למה? כי זה מתחרז יותר בקלות. "ככה נשמעת המוזיקה שאנחנו אוהבים" הם אומרים, וככה יש מצב להצליח בחו"ל.
אפשר לכעוס עליהם שהם לא שרים בעברית וטסים לחו"ל להקליט ולהופיע יותר מאשר כאן, אבל בשורה התחתונה חייבים להסכים איתם. שום דבר טוב במוזיקה בעברית לא קורה כאן, כבר הרבה יותר מדי שנים, והמאזינים לא מעזים לדרוש אחרת. אז אלמלא איזה יוצר עברי ייפול עלינו מהשמיים, שהאחרון שעולה עם הגיטרה שלו לטיסה ללונדון או ברלין, יכבה את האור באולפן. (לירון סיני)
דרוש נס בטלוויזיה
השנה האחרונה הוכיחה יותר מכל שבישראל יודעים לעשות טלוויזיה. הענף הצעיר מוכר פורמטים וסדרות כמו סופגניות חמות מלאות בצ'ייסר אלכוהול. ודווקא השנה, נדמה שפך הכסף לא יספיק, ויכבה האור על הפקות המקור.
מאות מיליוני שקלים מוקצים בכל שנה על ידי הערוצים השונים לתוכן ישראלי מקורי. כמו בסיפור ההוא, גם כאן השלטון החליט לגזור גזירות שיהיה קשה לעמוד בהן. למעלה ממחצית מהסכום ומהמחויבויות יתבטלו. אם נניח בצד את חורבן בית המקדש לדמוקרטיה, לא נוכל להתעלם מההתבוללות שמציפה אותנו כבר עכשיו. כי בזמן שהעולם צופה במזבח הזהב של התעשיה הישראלית, היהודים דווקא מעדיפים לצפות בסדרות מיובאות או בריאליטי כלל-עולמי.
אם השלטון לא רוצה מרד חשמונאים שיזכיר את הקיץ האחרון, הוא חייב להבין שאסור לרוקן את פך השמן. להשאיר את 300 מיליון השקלים בערוץ הראשון המיועדים לתוכן, כדי שיספיקו לפרנס אלפי משפחות. הוא חייב להבין שאסור לסגור את ערוץ 10 לא רק בשל הפרנסה, התחרות והדמוקרטיה - אלא כדי שנוכל להמשיך להיות אור לגויים.
ואם זה לא יעזור, פנייה אחרונה נפנה לשמש הגדול, שהיה הראשון להבין, לזהות, להפנים ולטפל בבעיה בערוץ הציבורי ובערוץ המסחרי - תן לנו לשיר על הניסים. בזמן הזה. (ערן בר-און)
דרוש נס בספרות
בין שלל תחומי התרבות, תחום הספרים בשנים האחרונות בהחלט זקוק לנס חנוכה. ואם לא לנס מסורתי-מיתולוגי של שמן שמספיק לשמונה ימים, לפחות לרפורמה אמנותית-כלכלית שתפטור אותו מהצרות שלו. השמן של עולם הספרים כבר נגמר - ומזמן.
בריף קצר מהשנתיים האחרונות: אז היה לנו את האיחוד של לימור לבנת וקניוק שניסו לקדם את חוק הספרים הצרפתי בממשלת הלבנט, שרק טורחת לדבר עליו, אך לדחות את ההחלטה לגביו. לצדו התרחשו כנסים ונסיונות תקשורתיים של מיטב העיתונאים, הסופרים, המו"לים והמשוררים, בנוגע למצבו העגום של עולם הספרות בכללותו, ולמי ששכח, היה גם את המשבר הגדול ומלחמת "למי יש גדול יותר" שהתרחשה בין רשת צומת ספרים לסטימצקי.
הצרכן הממוצע יכול לעתים לפספס את הפוטנציאל לנס שעומד מול עיניו, כשהוא מגיע לחנות ספרים וקונה ארבעה במאה, מתפעל משלל הצבעים והעטיפות, ויכול לבחור לקרוא כל ספר שנכתב על כל נושא שירצה. אחרי הכל - משתלם. הבעיה מתחילה ונגמרת, אולי, באותה שקית מרשרשת שנושאת בחובה את אדי המבצעים. הרי בבית, ערימת הספרים מונחת על יד המיטה, ועד לחודש הבא, נערמים לצדה עוד ארבעה ספרים. במאה.
בינתיים, מיטב הסופרים בישראל מתגוששים בין הכיסאות עם יצירות האמנות הכתובות שלהם, עובדים בעבודות נוספות, ונלחמים - כבר לא על כסף, אלא על תשומת לב בין מדפי הפרוזה העמוסים לעייפה בספרות מתורגמת שאינה נגמרת לעולם. המשוררים גם הם ניצבים על הגדר - לכודים בגטו משלהם, המו"לים בחובות, מנסים לממן את הסופרים ואת הוצאות ההדפסה וההפצה, אבל אף אחד מכל אלה לא מצליח לסיים את החודש. וזה עוד הרבה לפני המחאה.
כמו בכל מצב של אי-צדק, תמיד יש מי שתופר קופה על חשבון האחרים. אבל דרוש כאן נס לגיטימי, משומן היטב ומעוגן בחוק, כדי שספרים וכל העוסקים בהם שוב יזכו למעמד הכלכלי הראוי לעם הספר. (שרי שביט)
דרוש נס ברכילות
תיכף נינט חוגגת איתנו עשור. גלית גוטמן סוגרת יותר מ-20 שנות ביוטי, יעל בר זוהר עברה את גיל 30, מירי בוהדנה הפכה למירי בוהדנה של העם, עוד לפני שתובל שפיר למד לשחק בקוביות. הבנתם את הנקודה.
בואו נרים מבט אל השמיים, אולי איזה מטאור חדש ייפול על הקרקע. אבל מה שנמצא שם יהיה רק גשם של מודחי ריאליטי שמסתובבים כמו זומבים מהשקה להשקה, ממדור רכילות למדור רכילות ומפזרים חיוכים כאילו זה המקצוע שלהם, ממש. כל סלב סוג ח' יושב בבלקון החורף של הבראסרי, ממש על הכביש הראשי, עושה את עצמו עסוק ומחכה שמישהו יצלם אותו. ומצלמים - כי גם צלמי הפאפרצי צריכים להתפרנס בתקופה של מיתון בפס הייצור של הידוענים הנחשבים.
מאיפה יבוא לנו הניצוץ הבא? המולטי-טאלנט הזה שדקה אחרי שניחשף אליו נשאל איפה לעזאזל הוא היה עד עכשיו? שון גיטלמן להזכירכם, רק בן תשע וחצי. כרגע, אנחנו מסתפקים בלאחל לו שלעולם הוא לא יזכה לקשט את עמוד שער הכתבה "איפה הם היום - 2020". (קרן נתנזון)
לפנייה לכתב/ת 
