גם העיר בלי הפסקה צריכה הפסקה

נולדתי בתל אביב. אמי ילידת העיר, ואני עצמי מתגורר בה כיום ומגדל בה בגאווה רבה את ילדיי היקרים (אנחנו המשפחה הגדולה ביותר ברחוב). לפני כחודש צעדתי ברחוב אחד העם, אזור שבו מתרכזות משפחות חרדיות תל-אביביות שורשיות, ואת עיני צדה מודעה של אחד מאנשי הקהילה החסידית במקום, המספרת על הפסקת הרמקול המקומי המבשר מדי שבוע, באמצעות ניגון שבתי-מסורתי, את מועד כניסת השבת. מודעה זו, כך נכתב, מתפרסמת בעקבות פנייה שהגיעה משכנה המתלוננת כי ניגון זה, על אף עוצמתו המינורית, מפריע לה. די היה במכתב זה על מנת לבטל את ניגון כניסת השבת.

לרגע שמתי לב לשני אנשים נוספים שקוראים עמי את המודעה, ומפטירים איש-איש בתורו "חבל". שאלתי אותם לפשר התגובה, ואחד התנדב להסביר: "תראה, אינני שומר שבת, אבל גם לי כיהודי היום הזה מסמל משהו. אם עבורך הרמקול מורה כי יש להדליק נרות וללכת להתפלל, עבורי זה הרגע להתיישב על הספה בסלון ולהרים טלפון לאמי שגרה בראשון לציון, לשאול בשלומה ולאחל לה שבת שלום. חבל".

עוד בערוץ הדעות של ynet:

5 הערות נגד החוק להפללת צרכני זנות / הילה שמיר

גן ילדים מלא רעבים / ענבל ארבל קוולרצ'יק

ומה עם עשרת הדיברות? מפגינים אתמול בתל-אביב (צילום: מוטי קמחי)

לא הופתעתי. במסגרת ההרמוניה המופלאה ביני לבין שכניי, חילונים למהדרין, למדתי לזהות שגם אצלם השבת היא ערך מקודש כיהודים. וכפי שהתבטא באוזניי אחד מהם: "אני נהנה לראות אותך ביום השבת חוזר עם משפחתך מבית הכנסת כשאתה עטוף בטלית, ילדיך לבושים בחגיגיות, והליכתכם מדושנת עונג". השכנה ממול, זו שמכבדת את הדת בכך שהיא נמנעת מלעבור עם אופניים ליד בית הכנסת ביום הכיפורים - ואני מעריך אותה על זה - שיתפה פעם את רעייתי ואותי בהרגשה ש"ביום שישי אחר הצהריים ישנה איזושהי שלווה ברוכה שיורדת לעולם". הרגעים האלה, שבהם החנויות סגורות וזמזום האוטובוסים איננו, פועלים את פעולתם בנפש פנימה.

כמי שנולד בתל-אביב, צר לי על היוזמה להפעלת תחבורה ציבורית בשבת, שיש בה לא מעט פופוליזם זול. אין זה פוגע בי כאדם שומר שבת במישור הפרטי. אני אמשיך לזמר את זמירות השבת בצוותא עם רעייתי וילדיי, יחד נוסיף לפקוד את בית הכנסת ולהחכים בפרשיות השבוע, אולם כתושב בעיר העברית הראשונה, השואף למצוא בה את המאפיין היהודי הבסיסי כל כך "שבת קודש", כואב לי. כואב לי עליהם, על ילדי השכנים שיגדלו בארץ הזאת בלי הכרה מינימלית בקדושת השבת.

כואב עוד יותר הרוגע שבו התקבלה המשוואה ההזויה של ראש עירי, רון חולדאי, שנבחר בקולות רבים מחבריי הדתיים, כי "ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה תחבורה ציבורית מושבתת שישים ימים בשנה". שלום לך אדוני ראש העיר. אני מבין שהגעת לכאן ממש עכשיו. כן, ישראל היא המדינה היחידה ששייכת לעם היחיד שקיבל את עשרת הדיברות, את "זכור את יום השבת" לצד "לא תגנוב", "לא תרצח" ו"לא תחמוד". זה העם היחיד שהמוני בניו מסרו נפשם על שמירת הספר האומר "ושמרתם את השבת כי קודש היא".

מורשת היא לא רק שם של רחוב 

אני יודע שעכשיו יספרו לי על הזקנה במסדרון שבנה רוצה לבוא לבקרה ואין לו רכב פרטי. אגב, לא יזיק אם יבוא לפני כניסת השבת ויבלה עם אמו את יום המשפחה השבועי עד צאת השבת. רק לפני כמה שבועות היו מי שתהו על השקעת סכומי עתק בשיפוץ התיאטרון הלאומי בעיר. רבים וטובים נזעקו להגן על פעילות זו בטענה שהחברה חייבת להשקיע ולשלם מחיר עבור ערכי התרבות שלה. האם ערכי הנצח של העם היהודי נופלים בחשיבותם מתרבות התיאטרון, חשובה ככל שתהיה?

משקיעים הון בתרבות, אבל מה עם ערכי הנצח של היהדות? (צילום: ירון ברנר)

אני מזמין את כל המלהגים למיניהם: בואו ללמוד קצת אודות השבת והליכותיה, משמעותה ורעיונותיה. רגע לפני שאתם משמיעים את קולכם בסוגיה זו, נסו להחכים במורשתכם. מדוע השבת היא סמל? מפני מה קדמה שמירתה אף למעמד הר סיני? ואיך אישים דגולים כמאיר דיזנגוף, חיים נחמן ביאליק ואחד העם, שהיו רחוקים משמירת תורה ומצוות, הוקירו את השבת וכפו (כן, כפו!) על תושבי תל-אביב לקדש את השבת גם במרחב הפרטי? הם עשו זאת תוך הטלת סנקציות שאחרון הסיקריקים היה מתפאר בהם. האם אנחנו חכמים מהאישים האלה, או שמא הם ידעו משהו שאנחנו טרם למדנו?

קשה לי לדמיין את קו 5 חוצה את רחוב יהודה המכבי, שקרוי על שם מי שחרף נפשו ונהרג במלחמה עם היוונים, בשל רצונם לעקור את השבת ואת ברית המילה מהעם היהודי. בלתי נתפש בעיניי שאוטובוס ידהר בשבת על פני רחוב יהודה הלוי, שכתב בשירתו על אודות "יום שבתון אין לשכוח", או על פני רחוב אבן גבירול, שביקש בשירתו "שִמרו שבתותיי למען תינקו ושבעתם מזיו ברכותיי, אל המנוחה כי באתם". אולי פשוט מתאים לנו להתפאר במורשת על ידי הנצחת רחוב, כיכר או אנדרטה, מבלי ליצוק את רוח החיים פנימה.

אבן גבירול חותם את שירת השבת שלו במילים: "חזק קרייתי אלוקים עליון, והשב את נוותי בשמחה ובהיגיון". הלוואי שגם אנחנו נזכה לשמחה ולהיגיון בשיח הציבורי שלנו.

 הרב צבי לאו, בנו של הרב הראשי לתל-אביב, ישראל מאיר לאו

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il