סופרי דור ה-X: אשמים אבל אופטימים

מה קורה כשמכנסים יחד אמריקני, ישראלי, ערבי-ישראלי והולנדי? את התשובה לכך ניסו לברר אמש (ג') בפסטיבל הסופרים, בפאנל שכותרתו "סופרי דור ה-X". דנה מודן הנחתה את האירוע, בו נכחו הסופרים אתגר קרת, סייד קשוע, ארנון גרונברג (הולנד) וגארי שטיינגרט (ארה"ב). "במגזר הערבי אנחנו לא מתעסקים עם אותיות לטיניות", פתח קשוע את הערב בהומור, לאחר שנשאל לגבי תופעת דור ה-X בספרות הערבית, בעוד האחרים ניסו למקם את עצמם בתוך הגדרות התופעה הספרותית הזאת..

דור ה-X כולל סופרים שנולדו מאמצע שנות ה-60 ועד שנות ה-80; דור שידע שהכול גרוע אבל אי אפשר לתקן דבר. "דור מר, כפי שתוכלו לראות בעצמכם", התבדחה מודן. דור שנולד מסקפטיות ומחוסר אמון במערכות הקיימות.

אתגר קרת, ארנון גרונברג ודנה מודן בפסטיבל הסופרים(צילום: גיל יוחנן)

ארנון גרונברג, מחבר הספרים "טירזה" ו"ימי שני הכחולים" סיפר כי ההתבוננות מבחוץ על החברה אינה ייחודית לדור ה-X וכי היא תנאי הכרחי עבור כל סופר שהוא. "אם אנשים מסתכלים עליך, אתה לא יכול להתבונן כראוי", הסביר. גרונברג עוסק בכתיבתו בביקורת על החברה הבורגנית ועל הממסד בצורותיו השונות, ואף כתב בפסדונים (תחת השם מארק ון דר יכט), כחלק מאותה מגמה של ערעור מוסכמות חברתיות. גרונברג טען כי אינו צריך להרגיש שנוא כדי לכתוב, למרות ש"אם כולם היו אוהבים אותך, זה היה נורא".

סופרי הכאוס הפנימי

לעניין השנאה נדרשו כל הסופרים בפאנל, וקרת, אחד הסופרים הישראלים המוכרים והמוערכים טען כי "הכרחי לכתוב משהו משמעותי, אחרת אין טעם של ממש. אתה חייב שיהיה לך דחף לכתוב, והשנאה מובילה לעתים לכך". שטיינגרט, שנולד בללינגרד ועבר עם משפחתו לארצות הברית, העניק את נקודת המבט האישית שלו: "שנאו אותי יותר אחרי כשהצלחתי. ההורים שלי אפילו יותר, והקריאו לי דברים רעים שאמרו עלי".

משוחחים על כתיבה ועל שנאה

"אני חושב שאחד הדברים העצובים ביותר בכתיבה זו הבדידות", טען סייד קשוע, סופר, תסריטאי ובעל טור בעיתון "הארץ". "אחת הבעיות שלי היא שישראלים אהבו את הכתיבה שלי, כי כנראה זה

אומר שאני עושה משהו לא בסדר. עבורי, הכתיבה היא מאוד כאובה. אני רוצה להיות נאמן לסיפור ולדמויות וזה קשה, כי אני לא יכול לנתק את עצמי מהאנשים שהעתיד שלי קשור לעתיד שלהם. אני לפעמים ממש שונא לכתוב, כי במהלך הכתיבה אני גם שורף את הגשר היחידי שהיה לי. הכתיבה גרמה לי להיות יותר מבודד, אולי זה בגלל שאני היחידי מדור ה-X שאתם מדברים עליו שחי תחת כיבוש".

קשוע, הציג את הפן הערבי-ישראלי המורכב והתייחס לא אחת גם למצב הפלסטינים בישראל. האווירה של המפגש היה קלילה, בייחוד בשל ההומור הציני והמושחז של שטיינגרט: "ככל שאני מתבגר אני מבין שאני לא יכול להתחבר להורים שלי", ענה בתשובה לשאלת פערי הדורות, שמאפיינת את סופרי דור ה-X. "למדתי עליהם הרבה בטיול שערכנו לרוסיה, עד כמה היה להם קשה. אבל הם חיים בעולם אחר לגמרי, וככל שאני מתבגר אני מבין שהפער רק ילך ויגדל".

לא אחת הופנתה האשמה כלפי סופרי דור ה-X שהם עוסקים בנושאים "לא חשובים", בפרטי, בכאוס הפנימי ולא בתמות אוניברסליות. קרת הגיב על כך: "הדבר בנוגע לספרות, שזה לא יכול להתחיל ולהיגמר בנושא עצמו. פעמים רבות, הטקסטים החזקים ביותר עוסקים בדברים מאוד פשוטים". גרונברג הוסיף: "אני לא אובססיבי לגבי עצמי. העניין עם דברים חשובים שהם תלויי תקופה. והרי ספרות היא גם על סגנון, על איך כותבים. לא משנה אם הנושא נתפס כגדול או קטן, אלא האפקט שיש לזה על הקוראים. אני לא מרגיש אשמה על כך שאני לא כתב לכאורה על דברים שנתפסים כחשובים".

נושא מרכזי נוסף שעלה במהלך הערב הוא נושא האשמה. קרת טען כי "בתור דור שני, אתה תמיד מרגיש אשם. אתה נמצא במרחב של אשמה, כי איך אפשר לבכות כשאתה יודע שההורים שלך היו בשואה? כתיבה היא הטריטוריה היחידה שאני לא מרגיש בה אשם", הסביר, "כי אני אומר לאנשים את האמת בפרצוף והם לא יכולים - באותו רגע, לפחות - להרביץ לי. יש לי את החופש פשוט להיות. הכתיבה היא מרחב בטוח".

ארנון גרונברג לצד ספריו המתורגמים לעברית

האשמה תמיד שם

קרת הוסיף שכאשר הוא מסתכל על עבודות קודמות שלו זה כמו להסתכל על תמונות מחזור: "אני רואה את עצמי כפי שהייתי לפני כמה שנים, ואולי זה יותר טוב או רע, אבל כל עוד זה נבע מתוך היושרה הפנימית זה בסדר." קשוע סיפר כי הוא דווקא מרגיש אשמה בכל רגע, "וודאי ארגיש אשמה כשאסיים את המשפט הזה", טען. "האשמה תמיד שם, לעתים מכיוון שלא נולדתי במחנה פליטים, בגלל שאני מצליח, כי אני לא סובל כמו הפלסטינים. לפעמים גם בגלל שאני כותב בעברית ולא בערבית. כדי לכתוב אני צריך לשכנע את עצמי שאני רק כותב ולא שום דבר אחר; לנתק את עצמי ולהיות אדם אחר מהיומיום, במיוחד בנוגע לכתיבת רומן. זה מצב מנטלי שונה לחלוטין כשאתה כותב".

דור ה-X נתפסו בתודעה כסופרים צעירים, חתרניים ושוברי גבולות. מודן התייחסה לעניין הזקנה במהלך הפאנל, שכן בערב נכחו סופרים שכולם כבר בני 40 ומעלה. "אני חושב שזה מסוכן עבור כל אמן לומר שהוא יכול רק דבר אחד ולעשות אותו לאורך כל חייו", טען קרת. "אני רואה רוקרים מזדקנים בני 70 עם בגדי עור שרים שירים ששרו לפני חמישים שנה ואני פשוט לא קונה את זה. בהתחלה כתבתי על ילדים והיחסים שלהם עם ההורים, ובקובץ האחרון שלי זה היה הפוך, כי פתאום הזדהתי עם ההורים. השינוי הזה הוא הכרחי, גם אם הסגנון שלך נשאר אותו הדבר".

גרונברג טען כי לעשות רק מה שהקהל אוהב ולענות על ציפיותיו כל הזמן זאת התאבדות כספר. "אני מאמין שהכול עניין של תדמית ועד כמה היא חשובה לך. כשאתה כותב רומן אתה מתחיל מריק, אתה לבד. אני לא יכול לדמיין לעצמי מה יהיו הביקורות, איך הקהל בחוץ יתייחס ליצירה שלי. רק אם אנתק את עצמי לחלוטין מהדברים האלו יהיה לי את הכוח והאומץ לכתוב, ולא משנה באיזה גיל".

ההשתנות של העולם העסיקה הרבה את יושבי הפאנל. שטיינגרט טען כי הוא

כועס שהעולם משתנה. "ברגע שהגעתי למקום הנכון שלי, שינו את החוקים. לצערי, הדבר שאני הכי אוהב, כתיבה, נהיה פחות ופחות רלוונטי בארצות הברית. בישראל קרת הוא כוכב פופ ממש, ובארצות הברית לא מתייחסים ככה לסופרים. היום הספרות מאוד מינורית, והעולם התרבותי הולך ונחלש". לעומת שאר הסופרים, קשוע סבור כי "הדברים לא משתנים בישראל כבר במשך שנים רבות. השינוי שחל אצלי הוא שינוי תודעתי קשה מאוד שאולי מצביע על התבגרות ועל כך שכבר איבדתי את הרצון לשנות את זה. לפעמים אני רוצה להיות מבוגר הרבה יותר, כדי שלא אצטרך לחוש לעתים את הדחף לשנות, ופשוט לוותר".

גרונברג הוסיף כי "הסופר מקווה שהקורא לא יהיה אותו אדם כשיסיים לקרוא, אבל קשה לי להאמין שספרות יכולה כיום לעשות שינוי תודעתי כה גדול. בכלל, כאשר אתה מודד הצלחה רק במספרים, אתה מאבד משהו חשוב מאוד. מעט דברים השתנו במבנה הבסיסי של האדם ולכן אנחנו עדיין מבינים ספרות, וזה צריך לדרבן אותנו להמשיך". את האירוע ניתן לסכם באמירתו של סייד קשוע: "אני חושב שדור ה-X הפסיד במלחמה שלו. אולי דור ה-Y יצליח".