פנטזיה נשית: מגדר במדע הבדיוני
בריאה, יצירה ולידה בחבלי אימה - היו הנושאים שמילאו את ספר המדע הבדיוני הראשון, שבמפתיע או לא נכתב על ידי אישה. נועה מנהיים על תחילת העידן בו גם נשים העזו לחלום על העתיד
ביום קיץ קודר וסוער ב-1818 נערכה אחת ההתערבויות המפורסמות והדרמטיות ביותר בתולדות הספרות. בווילה מרווחת לחופי אגם ז'נבה התאספו שניים מהמשוררים הרומנטיים הבולטים של התקופה, פרסי שלי ולורד ביירון, עם פמליה שכללה רעיה, פילגש ואפילו רופא אישי. הגשם שירד ללא הפסקה חייב אותם להישאר בבית ולשחק משחקי חברה. מאחר ו"מונופול" הומצא רק ב-1935, הם נאלצו להסתמך על כישרונם הפואטי שיספק להם עניין. הם החליטו להתערב מי מהם יכתוב את סיפור האימה הטוב ביותר.
ההתערבות הזו הולידה שתיים מהמפלצות שירדפו את הדמיון האנושי מאותו רגע והלאה. האחת היתה הערפד, שעליו כתב ג'ון פולידורי, רופאו של ביירון, והשנייה יצאה מתחת ידיו של רופא שוויצרי בשם ויקטור פרנקנשטיין. מי שיצרה את המפלצת האומללה, הנודדת בעולם בחיפוש אחר הבנה וגאולה, המבקשת להשמיד את מי שברא אותה ונטש אותה לאנחות, היתה אישה צעירה בשם מרי שלי, רעייתו של המשורר.
ליצור שלה, שהורכב מחלקי גופות והוקם לחיים בשילוב של אלכימיה ומדע, קסם וחשמל, לא היה שם, אבל עם השנים נוצרה זיקה כה גדולה בינו לבין היוצר שלו, שגם הוא נקרא פרנקנשטיין. כך העניק לו הזמן את מה שבוראו לא היה מוכן לתת לו: זהות, שייכות, הכרה.
רבים נוטים לראות ב"פרנקנשטיין" את ספר המדע הבדיוני הראשון - בשל השימוש שהוא עושה בטכנולוגיה, ועיסוקו במחיר הקדמה, סכנות הידע הטהור ויצורים מכאניים הקמים על יוצריהם - אך ניתן לקרוא את ספרה של מרי שלי גם כסיוט החושף רבות אודות חרדה אימהית. שלי היתה בחודשי הריונה הראשונים כשכתבה על בריאתו של אדם שלא כדרך הטבע, ולא רק כוננה ז'אנר שלם אלא גם כרכה את העיסוק בבריאה, יצירה ולידה בחבלי אימה.
אישה בורחת ממצוקה
ספרה של שלי התפרסם לראשונה בעילום שם, מכיוון שכתיבתה ונושאיה היו "לא נשיים" ו"לא הולמים" את תקופתה. ואכן, המדע הבדיוני והפנטזיה היו במשך שנים רבות ז'אנרים גבריים למשעי והתהדרו בשלל גאדג'טים פאליים להחריד, מרובי לייזר ועד חרבות מחודדות, מספינות חלל אווירודינמיות ועד רמחים מזדקרים. באופן הולם היו מושאי התשוקה טבעות מעוגלות או פלנטות שמנמנות שאותן יש לכבוש. נשים התקיימו בעיקר כעלמות במצוקה שיש להציל את חמוקיהן השופעים והגלויים למחצה, מידיהן של מפלצות חייזריות, רובוטים שטופי תשוקה או צמחי ענק אחוזי טירוף.
מעטות היו היוצרות שפעלו בתחום - ונשים שהיו מעוניינות לכתוב מדע בדיוני הסתירו לעתים את זהותן מהקוראים, משום שעורכי המגזינים היו משוכנעים שידיעת זהותן האמיתית, לא תתקבל על דעת הנער האמריקני המחוצ'קן מהמעמד הבינוני - הקורא הטיפוסי של אותם מגזינים. תיאור נפלא של המוסכמות המגדריות והגזעיות של אותם הימים ניתן למצוא בפרק מחווה מרגש שהופיע בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים - חלל עמוק 9" שבו נאלצים שניים מהכותבים הקבועים של מגזין שכזה, גבר שחור ואישה, להיעדר מיום צילומים שנועד לחשוף את הפנים מאחורי הסיפורים - בשל החשש שהקהל פשוט לא מוכן עדיין לגילוי שגם נשים ושחורים מסוגלים לחלום על העתיד.
אולי המקרה המפורסם ביותר של יוצרת שהסתירה את זהותה המגדרית הוא גם סיפורו של אחד היוצרים המסקרנים והמוכשרים שפעלו בתחום במהלך שנות ה-70: ג'יימס טיפטרי הבן ("על חומות העולם"). עמיתיו וחובביו ידעו שטיפטרי, או "טיפ", כפי שנקרא, הוא שם בדוי, וכי מאחוריו מסתתר אדם המשתייך לחיל האוויר האמריקני, שנאלץ להסתיר את זהותו האמיתית מכיוון שהוא עוסק במודיעין צבאי. כל זה היה נכון, אך חלקית.
מאחורי שם העט ניצבה אישה - אליס ב. שלדון. שלדון כתבה בשם העט הגברי שלה במשך שנים וניהלה, בעזרת הפרסונה הגברית שלה, התכתבות ענפה עם סופרות כאורסולה לה-גווין המופלאה, אחת היוצרות הראשונות שפרצו את מחסום המין (יחד עם נשים נועזות אחרות כמו אן מק'קפרי). בעקבות אזכור מקרי במכתב של טיפטרי בו הוא מספר על מות אמו, נחשף סודה של שלדון. אפילו אז היו מי שסירבו להאמין.
"אני מוצא את הרעיון שטיפטרי הוא אישה מגוחך. יש משהו גברי במובהק ביצירתו", כתב סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג. לעומתו, לה-גווין, שהופתעה וזועזעה כאשר זהותה של שלדון נחשפה, כתבה, "עבודתה היא הוכחה לכך שגברים ונשים יכולים היו לדבר זה אל זה וזה על זה לו אך היו טורחים ללמוד". שלדון עצמה העידה שבחרה להסתיר את זהותה המינית מכיוון ש "היו יותר מידי פעמים בחיי בהן הייתי האישה הראשונה באיזה מקצוע ארור". אך כתיבתה, כמו גם זו של לה-גווין עצמה, סייעה לעצב לא רק סטנדרטים חדשים של איכות בז'אנר, אלא החדירה נושאים של מגדר לתוך מה שנחשב לשיח של גברים בלבד.
יצירות פורצות דרך כמו "צד שמאל של החושך", הנפתח במשפט המחשמל, "המלך היה בהיריון", ויוצרות כמו מרגרט אטווד, דוריס לסינג, אוקטביה בטלר (אישה ושחורה) ועוד, סייעו להעלות תמות של זהות ומיניות
אל פני השטח של הז'אנר. גיבורות חזקות, מורכבות, משכנעות ועגולות אופי (לא חמוקיים) הופיעו במספרים גדולים והולכים, והקוראות לא אחרו להגיע.
מאז ועד היום מוצאים הגוף הנשי וחוויית בריאת החיים, מלאכותיים ואחרים, מקום של כבוד במדע הבדיוני. יצירות כגון "הנוסע השמיני" הפכו למשלים ויזואליים רבי עצמה הנוגעים בלידה ואימהות מהצד המסויט והמאיים, בעוד שדמויות נשיות אדירות פיקדו על ספינות חלל, הטיסו אותן ותיקנו אותן בסדרות כגון "מסע בין כוכבים - וויאג'ר", "פיירפליי" ועוד. סופרות הז'אנר כבר אינן נאלצות ליצור בעילום שם ומתוך הדחקה והכחשה של זהותן המגדרית והמינית, להיפך. הן צועדות קדימה שכם אל שכם עם עמיתיהן הגברים, יוצרות ובוראות עבור נשות ההווה, עתיד שראוי לחשוש ממנו, לשאוף אליו, לחשוב עליו, לחלום אותו.
נועה מנהיים יוצאת מדי חודש למסעות ספרותיים וקולנועיים אל הגבולות הרחוקים והמרתקים של המדע הבדיוני והפנטזיה המקומיים והמקוריים. בסדרת הרצאות בסינמטק תל-אביב היא מפגישה שני יוצרים ישראלים לשיחה על ערים בעתיד, היסטוריה אלטרנטיבית, מיתולוגיה ישראלית ועוד. ביום ב', 9.7.2012 היא תדבר עם הסופרות גיל הראבן ("הדרך לגן עדן") ודריה מעוז ("בית היולדות") על נשים, לידה ומגדר במדע הבדיוני והפנטזיה.
