הודו לספרים כי טוב: יגאל צור מטייל
"אז, כשעוד לא נוצקו המילים והמושגים של 'תרמילאי' ו'מוצ'ילר', חציתי את האלפים בהליכה וירדתי בסירת גומי בדנובה. במסעי בהודו, במהלך שנה אחת, פגשתי שני ישראלים בלבד". יגאל צור על ספרי המסע ההודיים הכי מכוננים שליוו את טיוליו
בשחר נעורי הייתי רובץ שעות, תולעת ספרים, קורא ומחפש נואשות באנציקלופדיות של מכלל ותרבות (שכן זה מה שהיה אז) מפות שיראו ויובילו אותי אל מישורי הפמפס, שם רעו עדרי ביזונים ענקיים בעוד יד הנפץ ווינטו צופים בהם, בדנובה שט הספן המיסתורי של ז'ול ורן, ובאיים לא מזוהים במרחבי האוקיינוס השקט שהו שנתיים גיבורי ספרו "שנתיים באי בודד".
- ספרים מתפרקים עם גיא עד
- זיו ביילין מחפשת אהבות גדולות
- יהלי סובול על גיבורים מסוג אחר
בקדחתנות הובלתי כעיפרון מגושם בעקבות הנתיב הקשה והמיוסר של סטנלי בחיפושיו אחרי ליוינגסטון וכך גיליתי את הנילוס הלבן והכחול, שב"במקרה" היו שם טרזן ומכרות המלך שלמה. בקצה הדרומי של העולם התנפץ קפטן הטרס אל קרחונים, ובערבות הקרח של קלונדייק התעמתו מחפשי זהב וכלב מדהים בשם פנג. זה היה העולם האמיתי שלי עד מלחמת יום כיפור.
ואז, כשעוד לא נוצקו המילים והמושגים של "תרמילאי" ו"מוצ'ילר" לקחתי תרמיל. באותם ימים יצאו מדריכים ראשונים של אירופה בעשרה דולר ליום, ואני חייתי על אחד בלבד כשחציתי את האלפים בהליכה וירדתי בסירת גומי בדנובה. כשטוני וילר הוציא את "דרום מזרח אסיה על קצה החוט", הסנונית שהובילה למבול של "לונלי פלאנט", אני כבר הייתי בהודו, ובמהלך שנה אחת פגשתי שני ישראלים בלבד. לא יאומן, אהה?
הודו הביאה איתה לא רק את מה שהיא - ארץ של ניגודים, צפיפות ומרחבים פתוחים, קנאות מטורפת וסובלנות דתית, חופש לכל צורות החיים ועול של מסורת לוחצת, רעש בלתי נסבל לצד גנים של שלווה, פאר לא יתואר בתוך זוהמה - אלא גם עושר תרבותי שמעט ארצות יכולות להתחרות ברב-גוניות שלו ומרחב ספרותי שלא הכרתי. מיתולוגיה עשירה, רשימות נוסעים, שכן הרבה מאוד אנשים שאהבו אותה תיארו אותה וכתבו עליה. כך גיליתי עולם חדש של ספרות, שיש בו עושר של הרפתקאה ומסעות.
"קים", מאת רודיארד קיפלינג
קיפלינג הוא בעיני מגדולי המספרים. היתה לו יכולת אדירה לספר סיפור, להביא עולם באופן תיאורי יוצא דופן. אני מחבב מאוד את האיש שהיה גם נוסע גדול ולא נלאה, והבין שספרות כותבים לא מעט מהרגליים. הסיפור הקצר שלו "האיש שרצה להיות מלך", הוא בעיני מגדולי הסיפורים הקצרים שנכתבו. את "קים" קראתי שוב ושוב בנעורי, אבל רק בהודו החלתי לגלות את מה שטמון בסיפור, שקיפלינג, שהכיר היטב את צפון הודו, טווה באמצעותם את עלילתו במיוחד אותה דמות של סוחר סוסים מוסלמי, עבדול, שלמעשה הפעיל רשת של מרגלים שהיו פנדיטים, מלומדים הודים, עבור הראג' הבריטי בימים של "המשחק הגדול". אלו היו ניסיונות ההשתלטות על אותם "כתמים לבנים", אותם מקומות שלא מופו במרחב הענק שבין בריטניה ורוסיה.
המהאבהארטה
זהו בעיני האפוס הגדול מכולם. בודאי לא נופל מהאודיסאה והאיליאדה של הומרוס. אחת היצירות הגדולות של האנושות. היא כמובן חשובה מבחינת דתית ורוחנית, בעיני היא גם עולה על הראמאינה, האפוס השני החשוב של הודו, מבחינה סיפורית. יש בה הכל אבל במרכזה ובשיאה ישנה מלחמה אדירה בין שני מחנות של בני דודים. מצד אחד חמשת בני הפאנדו, ומולם מאה בני דודים.
מלחמה כזאת מעלה שאלות נוקבות על חובה ומוסר. באמצע הקרב שבו עמד לנצח, זיהה ארג'ונה, הקשת והלוחם הגדול, אחד מחמשת האחים, את חבריו ומוריו לשעבר במחנה היריב. הוא עצר את הקרב, והיה מוכן לספוג תבוסה ובלבד שלא לפגוע באלו שהיו קרובים אליו. ואז פתח באחד הדיאלוגים המדהימים והמוסריים ביותר בתולדות האנושות, עם האל קרישנה, שתיפקד כרכב המלחמה שלו.
כדי לא להחזיק קוראים במתח, אומר שהטיעון הפילוסופי-תיאולוגי שבו משתמש קרישנה הוא שהדבר החשוב ביותר הוא הדהארמה, החוק האחד, לפיו לכל אדם יש ייעוד ותפקיד. כלומר, במקרה של ארג'ונה - תעשה מה שצריך. אתה לוחם אז חובתך להילחם. נאבקתי עם הטיעון הזה לא מעט בתוך הרומן החדש שלי "מוות בשנגרי-לה".
"מורה הדרך", ר.ק. נריאן
פגשתי את ר.ק נריאן, גדול הסופרים ההודיים הכותבים בשפה האנגלית, בביתו שבעיר מייסור, בדרום הודו. הפגישה נוצרה כמו שדברים קורים בהודו. אני הייתי אז בדרכי הודו באיסוף חומר לכתיבת מה שהיה הגרסה הראשונה של מדריך הודו יחד עם דן דאור ז"ל. בעיר בנגלור נאספתי לג'יפ משטרתי של איזה בריגדיר. כמו שבהודו שבה לא בהכרח מדברים על איפה שירתת וכמה אתה מרוויח, השיחה נסובה על ספרות והבריגדיר ציין שהוא מכיר היטב את נריאן.
ביקשתי שיסדר לי פגישה לערב המחרת. כמובן שבאותו יום רצתי בשוק הספרים של מייסור וקניתי כל מה שמצאתי מאת נריאן באנגלית. בלעתי בשקיקה והייתי מוכן. בערב הגיע אותו הג'יפ ולקח אותי לארוחת ערב אצל נריאן. לא הצלחתי לשאול אותו כלום שכן הוא שאל שאלות, ובמפתיע בעיקר על ישראל והחיים בה. הוא התרחק מכל דבר שהיה קשור לספרות. זה היה משעשע, אבל גם קצת מאכזב. אבל עד היום נשארתי עם הטעם של הספרון הקטן "מורה הדרך", שהוא סיפור נפלא וגם חכם, על אסיר משוחרר שיוצא לחופשי ובאין לו לאין ללכת, יושב על שפת נהר ליד כפר ולאט לאט הופך לקדוש המקומי מבלי שהוא מוציא מילה מהפה.
On Alexander's Track to the Indus Sir
אורל שטיין הוא בעיני אחד מהנוסעים הגדולים ביותר של המרחב הענק המשתרע בין הודו לסין, ובו דרך המשי ורכס ההימלאיה. אני חש אליו קרבה יוצאת דופן, ושנים אני מפנטז על יציאה למסע ממשי וספרותי בעקבותיו. הוא היה יהודי הונגרי שהתנצר וקיבל לבסוף תואר סר בבריטניה. הסינים מכנים אותו "השודד הגדול של דרך המשי", בעיקר בעקבות הורדת ציורי פרסקו שלמים ממערות בודהיסטיות בדרך המשי, והעברתם למוזיאונים בעיקר בבריטניה וגרמניה.
ללא ספק היה טיפוס יוצא דופן. את רוב ימיו בילה בלצאת למסעות בודדים יחד עם כלב כשהוא חוצה את המעברים הכי קשים בהימלאיה כמו מעבר קייבר. הוא המשיך לצאת למסעות מפרכים בצורה בלתי רגילה, ורק הכלבים הזדקנו והתחלפו, תמיד אותו סוג. הוא המשיך לחקור ללא לאות את מה שהיה אז האזור הלא נודע של צפון-מערב אסיה. הוא קבור, כמדומני, יחד עם כלבו האחרון בקאבול שבאפגניסטאן, וכל מה שנותר אחריו בדלהי זה חדר במוזיאון הלאומי הקרוי על שמו. בספר זה הוא מגולל מסע שערך בשלהיי שנות ה-20, בעקבות המסע המדהים של אלכסנדר מוקדון, שהגיע עד לשפלת נהר האינדוס ובאופן מפתיע כמעט לא השאיר זכר בספרות ובמסורת ההודית.
"האופק האבוד", מאת ג'יימס הילטון
"אני בטוח שישנה כמיהה לשנגרי-לה בלבו של כל אחד...אני יודע שעמוק בפנים הם מצפים למצוא פיסת גן של שלווה ויופי...". "האופק האבוד", ג'יימס הילטון, 1933.
שנגרי-לה: מושג שפירושו גן עדן עלי אדמות, ובמיוחד - ארץ מבודדת של אושר
נצחי בהימלאיה. זהו הציטוט שבו בחרתי לפתוח כמוטו את הרומן שלי "מוות בשנגרי-לה". הילטון יצר את המושג הזה כנראה בהסתמכו על המושג שאמבהאלה, ממלכה מיתית ומיסטית במסורת הטיבטו-בודהיסטית, וגם אולי בהסתמכו על מסורות סיפור ושירה סיניות העוסקות בחיפוש אחרי גן עדן. לטובת אלו שמתבלבלים עם המושג העכשווי והכפוי של שנגרי-לה המזוהה עם העיירה ג'ונגדיאן, שבחבל י'ונאן בסין, אומר בזהירות שזהו מהלך מחוכם מאוד של הסינים, ביצירה של מרכז טיבטי ותיירותי חדש. לא לזה, להערכתי, התכוון הילטון.
ניסו לחפש את המנזר של שנגרי-לה, בקצה המערבי של הרי קונלון, שהם אחד מרכסי ההימלאיה, בצפון פקיסטאן, בנפאל. איפה לא. הילטון הוא מספר גדול שנע בחוכמה בין המרחבים הפיזיים לרוחניים של ההימלאיה, צובט בעדינות את הרציונאליות המערבית, מחבק בחום תבונה מזרחית, ובעיקר הבין שההימלאיה, הרכס המושלג, נחשב למשכן האלים, המאפיל על כל ההרים, והוא גדול ובלתי משתנה. ארץ האלים המלאה מקדשים לאל שיווה, מנזרים טיבטיים ובתי תפילה סיקהיים, אך בעיקר, על פי הילטון, מייצגת את הרעיון שההימלאיה היא השנגרי-לה של הנפש .
ספרו של יגאל צור "מוות בשנגרי-לה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
